דברים, פרק א׳, פסוק י״ב

משה פורש בפני העם את כובד האחריות שבמנהיגות, ופותח בקריאה אֵיכָה המקפלת בתוכה קינה על צרותיהם העתידיות, אך גם ברכה נסתרת על התרבותם העצומה. הוא מבהיר כי הסכנה לטעות בדין כבדה מנשוא, ולכן אינו רשאי להחליט כי אֶשָּׂא לְבַדִּי את טׇרְחֲכֶם, המבטא את המאמץ הרוחני ללמדם תורה ולהתפלל בעדם, כמו גם את התנהגותם המתחכמת בבתי הדין. לכך מתווסף וּמַשַּׂאֲכֶם, שהוא הנטל הציבורי של תלונות העם ודרישותיהם הפיזיות, והמשא הנפשי של התמודדות עם ציבור חשדני המפרש כל פעולה של מנהיגו בעין רעה. לבסוף, וְרִֽיבְכֶם מתאר את הסכסוכים, תביעות הממון והקטטות הפנימיות שרווחו בעם, פגם מוסרי שהוביל את ה' להורות על פיזור סמכויות ומינוי שופטים נוספים.