יצא לכם פעם לחשוב איך אנשים בתקופת התנ"ך היו מראים שהם עצובים מאוד? כשהעיר נחרבה, התושבים הרגישו כאב עצום והם וְהִשְׁמִיעוּ עָלַיִךְ בְּקוֹלָם וְיִזְעֲקוּ מָרָה, כלומר, הם בכו וצעקו בקול רם ומר מרוב צער. אבל הם לא הסתפקו רק בבכי. באותם ימים היה מנהג מיוחד כדי לבטא לב שבור ואבל כבד: האנשים היו עוזבים את הכיסאות המכובדים שלהם, יורדים אל האדמה, וזורקים עפר על הראש, כפי שכתוב וְיַעֲלוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם. בנוסף, נאמר שהם בָּאֵפֶר יִתְפַּלָּשׁוּ. המילה יִתְפַּלָּשׁוּ מסבירה שהם ממש התגלגלו בתוך האפר עד שהתכסו בו לגמרי, כדי להראות לכולם עד כמה העצב שלהם עמוק.
יחזקאל, פרק כ״ז, פסוק ל׳
וְהִשְׁמִ֤יעוּ עָלַ֙יִךְ֙ בְּקוֹלָ֔ם וְיִזְעֲק֖וּ מָרָ֑ה וְיַעֲל֤וּ עָפָר֙ עַל־רָ֣אשֵׁיהֶ֔ם בָּאֵ֖פֶר יִתְפַּלָּֽשׁוּ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.