רגע לאחר השלמת בניית המקדש, מתרחש פלא גלוי לעין: ענן כבד ממלא את קודש הקודשים. למראה תופעה נסית זו, מבין שלמה המלך כי הנוכחות האלוהית ירדה אל הארץ, ומכריז בקול רם כי הבטחות העבר התממשו והבורא האינסופי בחר לשכון בתוך המציאות החומרית.
המילה אָמַר מתפרשת כאן במשמעות של רצה וחפץ [ביאור שטיינזלץ], והמילה בָּעֲרָפֶל מכוונת לעב הענן, כלומר לענן כבד וסמיך [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר שלמה ראה את הענן שמילא את המקדש, הוא זיהה בכך הוכחה מוחלטת לכך שהשכינה שורה בבית שבנה. הופעת הענן היוותה התגשמות של ההבטחה האלוהית הקדומה להיראות מתוך ענן על גבי הכפורת שבארון הברית [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. יש המציעים קריאה סיבתית של הפסוק, ולפיה שלמה מכריז כי דווקא בגלל הערפל שהופיע, ניתן לומר בוודאות שה' בחר לשכון בבית הזה [אברבנאל]. בהקשר זה, הערפל מסמל את ירושלים עצמה, שהיא המקום המיוחד שבו בחר ה' להשרות את ענן הכבוד שלו [רד"ק, אברבנאל].
לצד הפירוש המילולי והישיר, הפרשנים חושפים רבדים נוספים במשמעות המילה ערפל ונוכחות ה' בתוכו. מנקודת מבט פילוסופית, הערפל משמש משל לעולם השפל והחומרי שלנו, שהוא עכור, חשוך ומלא בערפל. ירידת השכינה למקדש מוכיחה את רצונו של ה' להשגיח ולהשרות את נוכחותו דווקא בתוך המציאות הארצית והעכורה הזו [רלב"ג, אברבנאל].
מנקודת מבט היסטורית, הערפל מייצג את מצבו הקדום של הר המוריה. המקום הזה היה מיוחד להשראת השכינה עוד מימי קדם, החל מהמזבחות שבנו אדם הראשון, קין, הבל ונח, דרך עקידת יצחק, חלום יעקב ועד להתגלות שחווה דוד המלך. ה' בחר לשכון שם עוד כשההר היה שומם, חשוך ומכוסה בערפל של תוהו ובוהו. שלמה מסיק מכך קל וחומר: אם ה' שכן במקום כשהיה חרב, קל וחומר שכעת, כשנבנה עבורו ארמון מפואר וראוי, הוא יקבע בו את מושבו לנצח. המקדש הופך אפוא לארמון המרכזי והעיקרי של ה', וממנו קורן האור האלוהי ומאיר לכל העולמות העליונים והתחתונים כאחד [מלבי"ם, אברבנאל].