תכלית ההיענות האלוהית לתפילות בבית המקדש היא יצירת הכרה עמוקה בהשגחת ה׳ והשרשת יראת שמיים בלב העם. המילים למען יראוך מבטאות את התוצאה הישירה של שמיעת התפילה, והפרשנים מציגים שני נתיבים שדרכם מתבססת יראה זו.
נתיב אחד מתמקד בהבנת ההשגחה והקשר שבין חטא לעונש ולכפרה. כאשר בני ישראל יראו שבעקבות התשובה והתפילה במקדש ה׳ סולח להם והצרה או המחלה חולפת, הם יבינו שהייסורים לא באו עליהם במקרה אלא כעונש על עוון. עצם ההכרה בכך שיד ה׳ היא שהביאה את המכה והיא גם זו שהסירה אותה, תביא אותם לידי יראה [רד"ק, מצודת דוד].
נתיב נוסף מתמקד בתחושת הנוכחות האלוהית במקום המקדש עצמו. ההבנה שכל התפילות נשמעות בבית המקדש מעוררת באדם את התחושה שאי אפשר לשקר או להסתיר דבר במקום הקדוש, ומתוך תודעה זו הוא מגיע לידי יראה אמיתית [ביאור שטיינזלץ].