תפילתו של שלמה המלך מגיעה לשיאה בבקשה על גורל העם בעת יציאתם לגלות, תוך פנייה אל ה' שיאזין לתחינתם ממקום מושבו בשמים. באשר למילה וְשָׁמַעְתָּ, יש המציינים כי בספרים ישנים האות ת' מנוקדת בסגול [מנחת שי].
הבקשה המרכזית בפסוק היא וְעָשִׂ֖יתָ מִשְׁפָּטָֽם. משמעות עשיית המשפט בהקשר של הגלות היא נקימת נקמתם של ישראל מאויביהם ומשוביהם, אשר לא חמלו עליהם והכבידו את עולם [רד"ק, מצודת דוד]. מטרת ענישה זו היא לגרום לאומות להכיר בכך שאין זה טוב בעיני ה' שהם מכבידים את העול על ישראל עולמית [מצודת דוד].
חלק מן הפרשנים קושרים בקשה זו לאירועים היסטוריים ספציפיים שיתרחשו לאחר חורבן הבית הראשון. לפי גישה זו, עשיית המשפט מכוונת למפלתם של צוררים כדוגמת המן וסיעתו, והמשך התפילה לרחמים מתייחס למלכות כורש מלך פרס, שריחם על ישראל, התיר להם לצאת מן הגלות, לשוב לארצם ולבנות את הבית השני [אלשיך, רד"ק].
מתוך גישה רחבה יותר, עולה השאלה מדוע שלמה מבקש רק שייעשה משפט באויבים ושהשובים ירחמו על ישראל, ולא מבקש גאולה שלמה והוצאה מיידית מן הגלות. ההסבר לכך הוא ששלמה ידע מתוך הפסוקים בתורה שקיבוץ הגלויות הסופי נועד לזמן מוגדר באחרית הימים, לאחר שיתקיימו כל הברכות והקללות. לכן, בקשתו המעשית היא שלכל הפחות, בזכות התשובה והתפילה, יוקל עול הגלות מעל ישראל ושובייהם יתייחסו אליהם ברחמים עד לעת הגאולה [מלבי"ם].