שלמה המלך חותם את תפילתו הגדולה בבקשה שתחנוניו יהיו נוכחים ורצויים תמיד לפני ה'. הוא מבקש לכונן קשר רציף והשגחה מתמדת, שבה תפילות העם והיחיד נענות באופן יומיומי ומדויק.
הביטוי דְבָרַי אֵלֶּה מתייחס לבקשות שהשמיע שלמה קודם לכן, הנוגעות לכל אדם שיתפלל אל עבר בית המקדש [מצודת דוד, אברבנאל]. שלמה מבקש שתפילות אלו יהיו קְרֹבִים אל ה' יוֹמָם וָלָיְלָה, כלומר שיהיו זמינות להישמע ולהתקבל בכל עת [מצודת דוד]. ברובד עמוק יותר, אף על פי שהלילה נחשב לרוב לזמן של דין, השראת השכינה הקבועה בבית המקדש מעוררת רחמים ומאפשרת לתפילות להתקבל גם בשעות אלו [חומת אנך].
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה מִשְׁפַּט. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמעותה "צורך", כלומר בקשה שה' יספק את צורכי המחיה של העם, ישפיע עליהם טובה וישמרם מרעה [מצודת ציון, רד"ק, צאינה וראינה]. מנגד, יש המפרשים את המילה במשמעותה הרגילה כמשפט וצדק: בין אם הכוונה היא לעשיית דין באויבי ישראל ותביעת עלבונם [רש"י], ובין אם הכוונה היא להנהגה של משפט מדויק כלפי ישראל עצמם – הענשתם כשהם חוטאים כדי להשיבם למוטב, וקבלתם כשהם שבים בתשובה, דבר שיפרסם את מציאות ה' לעיני העמים כולם [רלב"ג].
הכפילות בביטוי עַבְדּוֹ ועַמּוֹ נועדה להקיף את כלל המצבים: "עבדו" מייצג את צורכי היחיד המתפלל, בעוד "עמו" מייצג את צורכי הציבור כולו [מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, יש המדגישים כי המילה "עבדו" מכוונת באופן אישי לשלמה המלך עצמו, המבקש גם על צרכיו שלו [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הבקשה נחתמת במילים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, המבטאות בקשה להשגחה פרטית ויומיומית. במקום להסתפק בהשגחה כללית שבה נקצב השפע פעם בשנה, שלמה מתפלל שה' יספק לעמו את הצרכים המדויקים הנדרשים לאותו היום, בדומה לאופן שבו ירד המן במדבר מדי יום ביומו [מלבי"ם, מצודת דוד].