תפילת שלמה בחנוכת המקדש כוללת בקשה ייחודית ומרחיקת לכת עבור אומות העולם, שנועדה להפיץ את האמונה ברחבי תבל. שלמה מבקש מ'ה לקבל את תפילתם של נוכרים הבאים אל המקדש ולהיענות לה.
הפרשנים עומדים על הבדל מהותי בין האופן שבו שלמה מבקש מ'ה לענות לנוכרי, לבין האופן שבו הוא מבקש לענות לאדם מישראל. לגבי הנוכרי נאמר וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, והגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמשמעות הדבר היא היענות מוחלטת לכל בקשה, אפילו אם אותו אדם אינו ראוי לכך או שכוונת ליבו אינה שלמה [רד"ק, חומת אנך]. זאת בניגוד גמור לתפילתו של יהודי, שבה הבקשה היא ש'ה ייענה לו רק בהתאם לדרכיו ולמצב ליבו, ושלא ימלא את בקשתו אם היא פסולה או עלולה להשחית [רש"י, רד"ק].
הסיבה להבחנה זו נובעת מהפער ברמת האמונה ובהבנת ההשגחה. אדם מישראל מכיר בגדולת 'ה, ואם תפילתו אינה נענית הוא מבין שהחיסרון הוא בו ויתלה זאת בחטאיו. לעומת זאת, נוכרי שטרח, עבר דרכים ארוכות והגיע אל המקדש ששמעו יצא למרחוק, עלול להתאכזב קשות אם לא ייענה. הוא עשוי לקרוא תגר, לטעון שאין במקדש כל ממש, ולהשוות אותו לעבודה זרה חסרת תועלת [רש"י].
לפיכך, ההיענות המלאה לתפילת הנוכרי, גם ללא זכאות אישית מצידו, נעשית למען קידוש שמו של 'ה בעולם. כאשר בקשותיהם יתמלאו, הדבר יוביל לכך שכל עמי הארץ יכירו את 'ה, ייראו מפניו ממש כפי שירא ממנו עם ישראל, וידעו את קדושתו של הבית [רד"ק, חומת אנך].