תפילת שלמה בעת חנוכת המקדש היא מן התפילות הארוכות, המורכבות והמקיפות ביותר במקרא, אשר הושמעה באוזני העם כולו וכוללת בתוכה בקשות לצד חזון רחב על מהותו של הבית [ביאור שטיינזלץ].
כאשר שלמה נעמד לִפְנֵי מִזְבַּח ה', הכוונה היא למזבח הנחושת הגדול שהוא עצמו בנה [רד"ק]. באשר למיקומו המדויק, יש הסבורים כי שלמה עמד בעזרת ישראל, אך ייתכן שנכנס אל תוך חצר הכהנים כדי לעמוד ממש לפני המזבח החיצון. בחירה במקום מקודש ונבחר זה נועדה להבטיח שתפילתו תישמע ותתקבל ברצון [רלב"ג].
כדי לבלוט נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל, שלמה לא עמד על הקרקע ממש. מתוך השוואה לתיאור המקביל בספר דברי הימים, עולה כי שלמה הכין מבעוד מועד מעין במה או כיור עשוי נחושת שהוצב בעזרה. הוא עלה ועמד על הבמה הזו לעיני כל העם, ושם כרע על ברכיו [רש"י, רד"ק]. בתנוחה זו וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אל השמיים, שכן פרישת הכפיים כלפי מעלה היא תנועתו המובהקת של אדם המתחנן ושואל חסד מאת ה' [מצודת דוד].