סיומה של תפילת שלמה מסמן את המעבר המרתק שבין פנייה אישית ומוכנעת אל הבורא, לבין עמידה מנהיגותית מול העם. תנוחתו הפיזית של המלך משקפת במדויק את השינוי במוקד ההתרחשות. עם סיום התחינה, שלמה קם מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו, כלומר מתרומם מתנוחת הכריעה שבה שהה לאורך התפילה כולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ממצב זה לומדים הפרשנים כי שלמה כרע על ברכיו ברציפות מתחילת התפילה ועד סופה. מכאן אף נגזרה ההלכה ולפיה מלך שכורע בתחילת תפילתו, אינו זוקף את קומתו עד שהוא מסיים אותה לחלוטין [רלב"ג, צאינה וראינה].
הסיבה להזדקפותו של שלמה בשלב זה קשורה ליעד הבא שלו: ברכת העם. בעוד שהתפילה לה' דרשה הכנעה מוחלטת שבאה לידי ביטוי בכריעה והשתחוויה, הברכה לעם דורשת יציבה שונה. הפרשנים מסבירים כי לא היה זה מכובד או ראוי שהמלך יברך את נתיניו באותה תנוחת הכנעה שיוחדה לבורא, ולכן היה עליו לקום על רגליו [אלשיך, אברבנאל].
אף על פי שקם מכריעתו, שלמה נותר במצב שבו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם. תנוחה דואלית זו – עמידה זקופה מול העם לצד ידיים המושטות למרום – מלמדת כי גם כאשר התכונן לברך את העם, הוא הוסיף להתחנן לפני ה' שיסכים עמו ויקיים את הברכות שהוא עתיד להרעיף על ישראל [אלשיך].