שלמה מצהיר על התגשמותה של הבטחה אלוהית, ומציין את המעבר מתקופת אביו אל שלטונו המבוסס ואל השלמת בניין המקדש. אמירה זו משמשת כהקדמה לתפילתו הגדולה, ונועדה להדגיש כי בניין הבית נעשה בציווי ה׳ והיה מתוכנן ומסודר עוד מימי דוד [אברבנאל].
הפרשנים מבארים את חלקי ההצהרה: המילה וַיָּקֶם משמעותה שה׳ קיים את דברו, והמילים וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי מתייחסות לירושת המלוכה בפועל [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בנוגע למילים וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, מוסבר כי אין מדובר רק בעלייה לשלטון, אלא בישיבה בנחת מתוך מנוחה מהאויבים שמסביב. מתוך תחושת ביטחון זו, ניגש שלמה אל השלב הבא: וָאֶבְנֶה הַבַּיִת. המנוחה מן האויבים אפשרה לו לבנות את המקדש בכוונה טהורה, אך ורק לשם ה׳ [מלבי"ם]. התכלית המרכזית של בניין הבית כולו הייתה הכנת מקום קבוע לארון הברית [אברבנאל].
לאחר הקדמה זו, ניגש שלמה לשאת את תפילתו. הוא נכנס אל חצר הכוהנים, המקודשת יותר מעזרת ישראל, ונעמד לפני מזבח הנחושת כדי שתפילתו תישמע. שם, על גבי בימת נחושת מיוחדת שהוכנה מראש, הוא כורע על ברכיו ופורש את כפיו אל השמיים כביטוי של בקשת חסד אלוהי [אברבנאל].