רגע השיא של הקמת המקדש לא התרחש עם סיום עבודות הבנייה הפיזיות, אלא כאשר השכינה צלחה לתוכו והעניקה למבנה כולו את משמעותו האמיתית.
הביטוי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ מתייחס לרגע שבו הכהנים, אשר נשאו את ארון הברית אל תוך קודש הקודשים (הדביר), סיימו להניח אותו במקומו הקבוע ויצאו החוצה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי רק משעה שהארון הונח במקומו, הושלם ייעודו של המקדש והייתה לו משמעות שלמה [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. יציאה זו של הכהנים התרחשה בעיצומו של טקס רב רושם. באותה שעה התקדשו כלל הכהנים יחד, ללא חלוקה למשמרות הרגילות, בשל הכמות העצומה של הזבחים והעולות שהוקרבו, כאשר ברקע הלויים מנגנים ומשוררים והכהנים תוקעים בחצוצרות [רלב"ג].
מיד עם צאתם, וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'. ענן זה, שהיה סמיך ונראה כעין עשן [מצודת דוד, צאינה וראינה], מסמל את שכינת ה' וכבודו שיורדים לשרות בהיכל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הופעת הענן הייתה פתאומית ועוצמתית כל כך, עד שהכהנים לא יכלו כלל לעמוד על רגליהם כדי לשרת בקודש ולעבוד במזבח, במנורה ובשולחן [רלב"ג, אברבנאל, צאינה וראינה].
גישה מעמיקה המבליטה את ייחודו של רגע זה מציג [מלבי"ם], אשר עומד על ההבדל המהותי שבין המשכן הזמני במדבר לבין מקדש שלמה. במשכן, הענן כיסה את האוהל רק מבחוץ, והאור האלוהי (הכבוד) נותר גלוי בפנים, מה שהעיד על כך שהשכינה אינה קבועה במקומה. כמו כן, סדר הכנסת הכלים במשכן החל מהארון וירד אל הכלים הפשוטים יותר, כסמל להשתלשלות רוחנית מלמעלה למטה אל עולם ארעי. לעומת זאת, במקדש שלמה, שנועד להיות משכן קבע, התהליך היה הפוך וסימל התעלות ממטה למעלה. תחילה הוכנסו הכלים החיצוניים, ורק בסוף הוכנס הארון. כאשר הושלם השלב הסופי הזה והארון הונח במקומו, התאחדו הענן וכבוד ה' יחד בתוך המבנה פנימה, דבר המעיד על כך שהשכינה קבעה את מושבה בעולם התחתון באופן מוחלט ונצחי.