תפילתו של שלמה המלך בעת חנוכת המקדש מרחיבה בשלב זה את גבולותיה. לאחר שביקש על התפילות הנישאות בתוך כותלי הבית עצמו, עובר שלמה להתפלל על אלו הנמצאים הרחק ממנו, ובפרט על לוחמי ישראל היוצאים למערכה מחוץ לירושלים [מלבי"ם, אברבנאל].
היציאה למלחמה אינה נעשית מתוך שרירות לב. המילים בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם מלמדות כי הלוחמים יוצאים לקרב רק לאחר שהתייעצו בשכינה וקיבלו את אישורו של ה', בין אם דרך נביא ובין אם בשאלת באורים ותומים [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. עם זאת, מתעוררת השאלה: אם ה' כבר אישר את היציאה למלחמה והבטיח את הניצחון, מדוע יש צורך בתפילה נוספת בשדה הקרב? התשובה לכך היא החשש התמידי שמא עוון כלשהו שנעשה בינתיים יעכב את ההצלחה. לכן מתפללים הלוחמים שה' יקיים את ההבטחה שניתנה להם באורים ותומים, ושום חטא לא ימנע את ניצחונם [אלשיך].
מכיוון שהלוחמים נמצאים בדרכים ואינם יכולים להגיע פיזית אל בית ה' [מצודת דוד], הם מתפללים מרחוק. דֶּרֶךְ הָעִיר פירושו שהם פונים בגופם ומתפללים לכיוון ירושלים וכלפי המקדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ], מתוך כוונה שתפילתם תעלה השמימה דרך העיר והבית המקודש [מצודת דוד].
בקשתו של שלמה היא שכאשר הלוחמים יתפללו בדרך זו, ה' ישמע את תפילתם ויעשה את משפטם. כלומר, יעניק להם את הניצחון הראוי להם כפי זכויותיהם ודרכם הרוחנית בעת התפילה [מלבי"ם, רלב"ג], וינקום את נקמתם באויביהם [אברבנאל].