הכנסת ארון הברית אל קודש הקודשים במקדש שלמה לוותה בשינוי בולט באופן הנחת הארון ובמראהו. מוקד העניין הוא במצבם של מוטות הנשיאה של הארון, אשר יצרו תופעה פיזית וחזותית ייחודית בחיבור שבין קודש הקודשים להיכל.
המילה הַבַּדִּים מתייחסת למוטות שבעזרתם נשאו את הארון, ואילו הַדְּבִיר הוא קודש הקודשים. באשר למילה וַיַּאֲרִכוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין הכוונה שהמוטות התארכו מעצמם, אלא שהכהנים משכו אותם כלפי חוץ, לכיוון מזרח. מכיוון שהארון הגיע למנוחתו ולא היה צורך לשאת אותו עוד על הכתפיים, המוטות נמשכו קדימה אל עבר הפתח. עם זאת, יש מי שמציע כי המוטות התארכו בדרך נס [ביאור שטיינזלץ], ומנגד ישנה דעה כי שלמה המלך יצר במיוחד מוטות חדשים וארוכים יותר מאלו שעשה משה, כדי שיתאימו למידותיו הגדולות של המקדש החדש [רלב"ג, אברבנאל].
כדי להסביר כיצד הגיעו המוטות עד לפתח, מציינים הפרשנים כי הארון לא הוצמד לקיר המערבי, אלא הורחק ממנו אל מרכז החדר. כתוצאה ממשיכת המוטות קדימה, וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים – קצות המוטות בלטו דרך הפרוכת שהבדילה בין הקודש לקודש הקודשים. הכתוב מדגיש וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה, ורוב הפרשנים מסבירים כי המוטות דחקו את הפרוכת ובלטו דרכה החוצה כעין שני שדי אישה, אך לא קרעו את הבד ולכן לא נראו ממש בגלוי. ברובד הרעיוני, בליטה זו משולה לחוט השדרה היוצא מן המוח, שהוא קודש הקודשים, ומעביר חיות אל הלב והגוף, שהם ההיכל [מלבי"ם].
למשיכת המוטות הייתה גם מטרה מעשית: להכווין את הכהן הגדול בבואו להקטיר קטורת ביום הכיפורים בין המוטות, כדי שלא יתעה בתוך החלל [רד"ק, אברבנאל]. מבחינת מבנה המקדש, בליטת המוטות אל הפתח מנעה את האפשרות לסגור את דלתות קודש הקודשים, וזו הסיבה המרכזית לכך ששלמה היה חייב לפרוס שם פרוכת כדי לחצוץ בין החללים [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל].
הפסוק נחתם במילים וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. משמעות הדבר היא שהמוטות נשארו באותו מצב משוך קדימה לעולם, שכן על פי התורה אסור להסירם מן הארון. הפרשנים מוסיפים כי מצב זה נשמר עד ימי יאשיהו המלך, וכאשר חרב המקדש לא יצאו הארון והמוטות לגלות יחד עם ישראל, אלא שקעו באדמה ונגנזו במקומם ממש [מצודת דוד, אברבנאל, צאינה וראינה].