תפילת שלמה בחנוכת המקדש פותחת ביסוד המהותי של כל עמידה מול בורא עולם: הקדמת שבחו של המקום בטרם הצגת הבקשות [אברבנאל]. שלמה מצהיר על ייחודו המוחלט של ה' בבריאה ועל נאמנותו הבלתי מתפשרת להבטחותיו.
ייחודו של ה' בא לידי ביטוי בכך שאֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. בניגוד לכוחות השמימיים ולחוקי הטבע שפעולתם מוגבלת, קבועה ומסודרת מראש, ה' מנהיג את עולמו מתוך בחירה חופשית והשגחה כוללת [רלב"ג, אברבנאל]. גדולתו מתבטאת ביכולתו להימצא בשני העולמות, העליון והתחתון, כאחד, וביכולתו להשגיח על הפרטים הקטנים ביותר ולדעת את צפונות הלב של בני האדם הקרוצים מחומר [אלשיך]. בנוסף, משמעות ההכרזה היא שאין שום כוח בשמים או בארץ שיכול לעכב בעד ה' מלקיים את הבטחותיו [מלבי"ם].
מתוך עוצמה זו, ה' הוא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד. הפרשנים מסבירים כי ה' ממתין וגוֹנֵז את השכר כדי לקיים את הבטחתו במלואה [רש"י, מצודת דוד], וכי מדובר בברית שנכרתה עוד עם האבות ונשמרת לזרעם אחריהם, הם לַעֲבָדֶיךָ [רד"ק].
חלק מהפרשנים מצביעים על הבחנה עמוקה בין שני המושגים: הַבְּרִית מבטאת את קיום ההבטחה והנדר באופן רשמי, בעוד וְהַחֶסֶד מבטא הנהגה שלפנים משורת הדין [אברבנאל]. כאשר הבטחה אלוהית, דוגמת ההבטחה להמשכיות שושלת דוד, מושתתת על חסד, היא אינה תלויה רק בזכויות ובמעשים. לכן, ה' ישמור את חסדו ולא יבטל את הבטחתו גם אם המובטח יחטא ויקלקל את מעשיו [מלבי"ם].
שמירת הברית והחסד מהווה ביטוי מובהק להשגחתו הפרטית של ה' בעולמו [רלב"ג]. עם זאת, השגחה זו מופנית כלפי הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם. מכיוון שה' בוחן לבבות, הוא מעניק את חסדו המיוחד לאלו שכוונתם הפנימית דבקה בו באמת ובתמים, כפי שמצא את לבו של דוד נאמן לפניו [אלשיך, רלב"ג].