לאחר שעמד כשפניו מופנות אל הקודש ודיבר ישירות אל ה', משנה כעת שלמה המלך את כיוון עמידתו ופונה אל העם כדי לשאת באוזניהם דברי הקדמה והודיה.
המילים וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו מתארות את פנייתו של המלך מן הקודש אל מול העם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פנייה זו אינה רק תנועה במרחב, אלא תנאי מהותי לברכה, שכן הראוי הוא שפני המברך יהיו מכוונים ישירות אל המתברכים, בדומה לאופן שבו מתבצעת ברכת כוהנים [רלב"ג].
באשר למילים וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל, הפרשנים נחלקו מהי אותה ברכה שכן תוכנה אינו מופיע מיד בהמשך. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שנוסח הברכה אינו מפורט כאן, אלא מדובר בברכה שנאמרה רק לאחר תפילתו של שלמה, או בדברי ההודיה לה' שבאים מיד לאחר מכן [רד"ק, רלב"ג]. מנגד, יש הסבורים כי הברכה המוזכרת הייתה ברכת שלום קצרה ושגורה, כדוגמת "ה' עמכם" או "שלום עליכם", שנאמרה לעם רגע לפני תחילת התפילה. דעה נוספת באותו כיוון גורסת כי הברכה אינה אלא התפילה עצמה ששלמה עתיד לשאת, בה יבקש מה' לשמוע תמיד את תפילות העם בבית המקדש, וזוהי למעשה הברכה הגדולה ביותר לישראל [אברבנאל]. מעבר לתוכן המילים, פעולת הברכה נועדה להדגיש בפני העם כי השראת השכינה במקדש מתקיימת רק בזכותם, שכן עם ישראל עצמו הוא היכל ה' האמיתי שבתוכו שוכן האל [אלשיך].
סיום הפסוק, וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד, מתאר את העם הניצב בעזרות המקדש [ביאור שטיינזלץ]. מתיאור זה לומדים הפרשנים הלכה יסודית ולפיה חל איסור מוחלט לשבת בעזרה. ציון עמידת העם רומז במובלע לכך ששלמה המלך עצמו ישב באותה עת, ומכאן ההוכחה שלמלכי בית דוד בלבד הותר לשבת בעזרת המקדש [רלב"ג, אברבנאל, מצודת דוד]. לצד הפן ההלכתי, עמידת העם במקום מבטאת גם התרחשות פלאית, שכן שטח העזרה הצליח להכיל בתוכו את כל קהל ישראל העצום שעמד שם יחד, אף על פי שהיו רבים כחול אשר על שפת הים [אלשיך].