שלמה המלך מציג את אחד הפרדוקסים העמוקים ביותר בעת חנוכת המקדש, ומתעמת עם הפער הבלתי נתפס שבין האינסופיות האלוהית לבין המבנה הפיזי והמוגבל שהוא אך עתה סיים לבנות.
המילה הַאֻמְנָם משמשת כאן כלשון תמיהה ופליאה, שמשמעותה: האם באמת ייתכן הדבר? [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. המילה יְכַלְכְּלוּךָ פירושה יכילו אותך או יחזיקו אותך [רש"י, מצודת ציון], והיא נכתבת במסורת המדויקת בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי]. הביטוי אַף כִּי משמעותו קל וחומר, או על אחת כמה וכמה [מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים כי שאלתו של שלמה נועדה להבהיר לנוכחים שאין לייחס לה׳ ישיבה פיזית או מקום מוחשי. תפיסת ההמון, כאילו ה׳ שוכן וחונה בתוך מעון ספציפי, היא משוללת יסוד, שהרי ה׳ הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו [מלבי"ם, רד"ק]. אם אפילו השמיים ושמי השמיים, על כל רוממותם, קטנים מלהכיל את הוד האלוהות, קל וחומר שהבית הפיזי והשפל הזה אינו יכול לעשות זאת [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
לאור זאת, מתבררת מהותו האמיתית של בית המקדש. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שישיבת ה׳ על הארץ אינה אלא משל וכינוי להשגחתו התמידית. הבית משמש כמקום התקשרות ייחודי, כעין שער השמיים, שבו בוחר ה׳ להתגלות לבני אדם ולהשגיח עליהם בהשגחה פרטית [מלבי"ם, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שה׳ שומע את תפילתו של הזועק אליו בלב שלם בכל מקום, שלמה מבקש שהמקדש יהווה מקום סגולי. הבית נועד לסייע למתפלל, כאילו היה מלאך מליץ יושר, כך שתפילות הנישאות בו יישמעו ויתקבלו בקירבה ומהירות רבה יותר מאשר בכל מקום אחר [רד"ק].