שלמה המלך ניצב מול העם כדי לשאת ברכה המבוססת על אמונה, היסטוריה והכרה בחסדי ה'. הוא מברך אותם קול גדול, כלומר בקול גדול [ביאור שטיינזלץ].
מטרתו המרכזית של המלך במעמד זה הייתה לברך את העם, אך כדי לעשות זאת כראוי, הוא בחר להקדים ולברך תחילה את ה' [אלשיך, חומת אנך]. סדר זה אינו מקרי, שכן על פי תורת הסוד, אדם המבקש לברך את חברו או את בנו חייב לברך תחילה את ה', ואם לא יעשה כן, ברכותיו לא יתקיימו [חומת אנך].
תוכן הברכה נועד לחזק את אמונתם של ישראל. שלמה מזכיר לעם כי ה' קיים את הבטחתו למשה רבנו והעניק מנוחה לעמו, ומתוך כך הוא מברך ומבקש שה' ימשיך להיות עמם כפי שהיה עם אבותיהם ולא יעזוב אותם [צאינה וראינה]. עם זאת, הברכה טומנת בחובה גם מסר של אזהרה. שלמה מדגיש כי כשם שלא נפל דבר מכל ההבטחות הטובות שהבטיח ה', כך ראוי לעם לחשוש ולהיזהר. ההכרה בכך שה' מקיים את דברו לטובה, צריכה לעורר דאגה שמא יתקיימו גם הייעודים הרעים, אם חלילה ישחיתו את מעשיהם ויעשו את הרע בעיניו [אלשיך].