הכנסת ארון הברית אל משכנו הקבוע מהווה את רגע השיא בחנוכת המקדש, שבו הקדושה מוצאת את מקומה הפנימי והעמוק ביותר. הכתוב מציג תהליך של כניסה הדרגתית אל תוך המרחב המקודש, צעד אחר צעד, עד לנקודה המרכזית ביותר.
הכפילות בתיאור יעד ההליכה אינה מקרית, אלא משקפת התעלות רוחנית. היחס בין ארון הברית לבין המקדש כולו מדומה ליחס שבין הנשמה לגוף האדם [מלבי"ם]. על פי תפיסה זו, שלבי הכנסת הארון מקבילים למצבי הנשמה השונים: הבאתו אֶל דְּבִיר הַבַּיִת, שהוא הפתח הפונה אל ההיכל, מסמל את השפעת הנשמה הבוקעת ומאירה את הגוף. הכנסתו אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מקבילה לנשמה כפי שהיא שוכנת בתוך המוח וכלואה בגוף, ואילו השלב הסופי, אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים, מייצג את המדרגה העליונה ביותר – הנשמה כפי שהיא קיימת לעצמה במעונה האלוהי העליון.
באשר למיקום הפיזי הסופי, הפרשנים מסכימים פה אחד כי כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים המוזכרים כאן אינם מתייחסים לכרובים המקוריים שעשה משה במדבר, אשר היו קטנים וקבועים על גבי הכפורת שמעל הארון. מדובר בכרובים חדשים וגדולים הרבה יותר שעשה שלמה המלך. כרובים אלו עמדו על רגליהם על קרקעית הדביר, גובהם היה חמש אמות, ופניהם פנו אל הבית, כאשר כנפיהם הגדולות פרושות מקיר אל קיר. הכהנים הכניסו את הארון אל בין שני הכרובים הללו, כך שהוא חסה תחת כנפיהם הפרושות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד וביאור שטיינזלץ].
לאור זאת, עולה השאלה מדוע ראה שלמה צורך ליצור כרובים חדשים ושונים מאלה של המשכן, בעוד שאת ארון הברית עצמו הותיר כפי שהיה. הסיבה לכך היא שיצירת הכרובים החדשים, כמו גם בניית שאר הכלים והמזבחות במקדש שלמה, לא נבעה מהחלטה אישית או אדריכלית, אלא בוצעה על פי נבואה מדויקת ותבנית אלוהית שנמסרה לו בכתב מאת ה׳ על ידי דוד אביו [רד"ק].