תהליך החזרה בתשובה של העם בהיותו בגלות מורכב ממספר שלבים הדרגתיים, החל מהכרה פנימית ועד לווידוי מילולי. השלב הראשון הוא התבוננות והפנמה, כאשר וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם משמעו ההכרה בכך שעוונותיהם הם שגרמו לרעה שבאה עליהם [אלשיך]. הכרה זו מתרחשת מיד עם הגיעם לארץ שבה נשבו [מלבי"ם].
בעקבות זאת מגיע שלב החזרה למוטב, כאשר המילה וְשָׁבוּ מתפרשת מלשון חזרה בתשובה [מצודת ציון]. התעוררות זו לתשובה נובעת מתוך תחושת הזרות שלהם בגלות; הם מבינים שהם נמצאים בארץ של שוביהם ואינם אלא גרים בה, דבר המעורר בהם חרטה על מעשי העבר [מלבי"ם]. מתוך כך הם פונים לתפילה, כאשר התחינה המוזכרת בפסוק מכוונת היסטורית לתפילתו של דניאל בבבל [אלשיך].
השלב הסופי הוא הווידוי עצמו, המנוסח בלשון רבים ומבוסס על מטבע הלשון של תפילת דניאל [אלשיך]. בווידוי הם מכירים בחטאיהם ומצהירים וְהֶעֱוִינוּ, כלומר סרנו מן הדרך הישרה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש מי שמדייק מהמילה לֵאמֹר שהייתה כאן פחיתות מסוימת; הווידוי היה בבחינת אמירה מילולית וחיצונית של המוני העם, אך לא בהכרח נבע מתוך חזרה בתשובה בלב שלם [אלשיך].