בימי שיא תפארתה של ממלכת ישראל, נערך אירוע היסטורי חסר תקדים שבו התאחדה האומה כולה לשבועיים של התעלות רוחנית. חנוכת הבית הראשון השתלבה עם חג הסוכות, ויצרה רצף של שמחה עצומה שדרש הכרעות הלכתיות יוצאות דופן, ואף חריגה מכללי הצום המקובלים.
המוני העם זרמו לירושלים מכל קצוות הארץ, מִלְּבוֹא חֲמָת המצויה בפאה הצפונית של ארץ ישראל באזור סוריה, ועד נַחַל מִצְרַיִם המהווה את הגבול הדרומי. ציון גבולות אלו, המקבילים לגבולות הארץ כפי שהובטחו בתורה, מדגיש כי מדובר בנציגות מלאה וקהל עצום של כלל ישראל [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מציין כי שלמה עשה אֶת הֶחָג. חנוכת המקדש זכתה כאן לכינוי "חג" משתי סיבות עיקריות: ראשית, משום שסמיכותה לחג הסוכות חיברה את שני האירועים לרצף אחד, ושנית, בשל ריבוי הקרבנות העצום שהוקרב בה, בדומה למועדים שבהם מביאים קרבנות חגיגה [מצודת דוד, רד"ק].
הזמן המוקדש לחגיגות מוגדר כשִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. רוב הפרשנים מסכימים כי הכפילות והסיכום באים ללמד על רצף אחד בלתי פוסק של ארבעה עשר ימים. החגיגות החלו בשמיני בחודש תשרי עם שבעת ימי חנוכת המזבח, ומיד לאחריהם נחגגו שבעת ימי חג הסוכות. ביום השמיני של סוכות, שהוא שמיני עצרת, העם נטל רשות משלמה המלך, אך בפועל הם שבו לבתיהם רק ביום העשרים ושלושה בחודש, לאחר צאת החג [רד"ק, אברבנאל].
רצף הימים מעורר שאלה פרשנית מרתקת שנידונה בהרחבה: מכיוון שהחגיגות החלו ביום השמיני בתשרי ונמשכו ברציפות, הרי שיום הכיפורים חל בעיצומם של ימי חנוכת המקדש. כיצד נהגו ישראל ביום קדוש זה? על כך חלוקות הדעות בקרב המפרשים. גישה אחת גורסת כי העם שמר על קדושת הצום; הם אומנם הקריבו את קרבנות השלמים של חנוכת הבית במהלך יום הכיפורים, אך נמנעו מלאכול מהם עד רדת הלילה [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה].
לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת קובעת כי באותה שנה ייחודית העם אכל ושתה ביום הכיפורים. מעשה זה לא נעשה מתוך זלזול, אלא כהוראת שעה מיוחדת על פי נביאים שהיו במקום. ההצדקה לכך נלמדה מחנוכת המשכן במדבר, שבה הוקרבו קרבנות השלמים גם ביום השבת, ומכאן הוסק ששמחת חנוכת הבית דוחה גם את צום יום הכיפורים [רש"י, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל, צאינה וראינה]. שמחה זו לא הייתה רק על המבנה הפיזי, אלא שמחת הלב על כפרת העוונות. במהלך החגיגות יצאה בת קול שהבטיחה לעם שהם מזומנים לחיי העולם הבא, וכן נראו אותות גלויים לכך שה' מחל לדוד המלך על חטאיו, כאשר שערי קודש הקודשים, שנדבקו זה לזה, נפתחו רק לאחר ששלמה הזכיר בתפילתו את חסדי דוד אביו [רד"ק].
מעמד אדיר זה של חנוכת הבית נועד בראש ובראשונה להשרות את השכינה במקדש. נוכחות אלוהית זו באה לידי ביטוי בירידת אש מן השמים ובענן כבוד שמילא את הבית. לא היו אלו תופעות טבעיות, אלא אותו ענן ואותה אש עליונה שנבראו בראשית ימי העולם, ואשר ליוו את ישראל ביציאת מצרים, הופיעו במעמד הר סיני ומילאו את המשכן במדבר. הופעתם המחודשת בבית המקדש בירושלים נועדה להעיד לעיני כל העם כי השגחת ה' שורה במקום המקודש לנצח [אברבנאל].