יצא לכם פעם להשתתף בחגיגה כל כך גדולה שכל המדינה הגיעה אליה? זה בדיוק מה שקרה כששלמה המלך חנך את בית המקדש הראשון. המוני אנשים הגיעו מכל קצוות הארץ, מהגבול הצפוני שנקרא מִלְּבוֹא חֲמָת ועד לגבול הדרומי שנקרא נַחַל מִצְרַיִם. החגיגה הזו נקראת אֶת הֶחָג, גם בגלל שהיא התחברה מיד עם חג הסוכות, וגם בגלל שהקריבו בה המון קורבנות של שמחה, ממש כמו בחגים הגדולים.
השמחה הזו נמשכה המון זמן, שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. כלומר, שבעה ימים של חגיגות פתיחת המקדש, ומיד אחריהם עוד שבעה ימים של חג הסוכות, סך הכל ארבעה עשר ימים ברצף של שמחה. אבל רגע, אם תחשבו על זה, באמצע הימים האלה בדיוק חל יום הכיפורים! מה עשו בני ישראל ביום הצום? באותה שנה מיוחדת וחד פעמית, הנביאים הורו לעם לאכול, לשתות ולשמוח אפילו ביום הכיפורים, כי השמחה על בניית המקדש הייתה חשובה ועצומה כל כך ודחתה את הצום.
במהלך החגיגות, ה׳ הראה לעם שהוא אוהב אותם, סולח להם ושומר עליהם לתמיד. הוא הוריד משמיים אש מיוחדת וענן של כבוד שמילא את המקדש, ממש כמו הענן שליווה את בני ישראל ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, כדי שכולם ידעו שהשכינה נמצאת שם לנצח.