חנוכת המקדש לוותה בהקרבת קורבנות בהיקף עצום וחסר תקדים, דבר שיצר אתגר מעשי. ריבוי הקורבנות דרש פתרון מיידי, והוביל את שלמה המלך להרחיב את גבולות הקדושה המקובלים מעבר למזבח עצמו.
הפרשנים חלוקים בשאלה כיצד בדיוק התבצעה הרחבה זו, כאשר קידש שלמה אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, ההולכת אחר פשט הכתובים, היא ששלמה קידש את רצפת העזרה (חצר הכהנים) בקדושת מזבח, כך שהכהנים יכלו להקטיר את הקורבנות ישירות על גבי הרצפה [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, קיימת גישה פרשנית אחרת לפיה שלמה לא הקטיר על הרצפה עצמה, אלא קבע ובנה בתוך החצר מזבח אבנים חדש המחובר לרצפה [רש"י, מלבי"ם]. גישה זו נובעת מחישוב מידותיו של המזבח: מזבח משה במדבר היה קטן בהרבה ובכל זאת הכיל בעבר אלף עולות, ולכן לא ייתכן שמזבחו הגדול של שלמה לא הספיק, אלא אם כן הכוונה היא שהוא נדרש לבנות מזבח אבנים חדש וגדול למלא את החסר.
הפסוק מציין כי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת היה קטן מדי. הפרשנים מדגישים כי הכוונה אינה למזבח שעשה משה במדבר, שכן הוא נגנז עם אוהל מועד, אלא למזבח החדש שעשה שלמה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. אף על פי שהוא נקרא "מזבח הנחושת", הוא למעשה נבנה מאבנים שלמות כפי שדורשת התורה, ונקרא כך משום שהיה מצופה בנחושת, בדומה למזבח הזהב שנקרא על שם ציפויו [רלב"ג, אברבנאל].
מזבח זה היה קָטֹן מֵהָכִיל, כלומר לא היה יכול להחזיק ולהכיל [מצודת ציון] את הכמות האדירה של הקורבנות שהובאו בזמן קצר. הכתוב מפרט כי העומס נוצר בשל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אף על פי שקורבנות השלמים היו מרובים מאוד (עשרות אלפי בקר וצאן) ומהם הוקטרו רק החלבים (השומן), הרי שנוספו אליהם גם עולות רבות הנשרפות כליל על המזבח, וכן מנחות. השילוב של כל אלו יחד יצר עומס כה רב, עד שלא נותר מקום פיזי להקריב את כולם על המזבח הרגיל, ושלמה נאלץ לקדש את החצר כולה [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].