תפילת שלמה מרחיבה את ייעודו של המקדש והופכת אותו ממרכז רוחני לאומי למוקד עלייה לרגל עבור האנושות כולה [ביאור שטיינזלץ]. הפנייה כאן היא לאדם שאינו מתכוון להתגייר ולהצטרף לעם ישראל [אלשיך], אלא כזה שבָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בעקבות פרסום גדולתו, השגחתו וכוחו של ה' בעולם [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעיתים, אותו נכרי מגיע עם תפיסות אמוניות חלקיות או שגויות, כדוגמת המחשבה שה' מצוי אך ורק בתוך המבנה הפיזי של המקדש [אלשיך].
הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי ומרתק ששלמה מציב בין תפילת הישראל לתפילת הנכרי. בעוד שאת תפילת הישראל התבקש ה' לבחון ולענות עליה בהתאם לטוהר ליבו של המתפלל, מעשיו וראויותו, שלמה מבקש שעבור הנכרי ה' ימלא את הבקשה בדיוק כפי שיצאה מפיו וללא כל תנאי. בקשה זו תקפה גם אם הנכרי אינו ראוי לכך, לא עשה תשובה, או אפילו אם הבקשה עצמה אינה ראויה ועלולה להוביל לחטא [רלב"ג, מלבי"ם, אלשיך].
הסיבה להענקת יחס זה, שאינו מתחשב בכוונת הלב, היא חינוכית ותאולוגית. המטרה המרכזית היא לקרב את אומות העולם לעבודת ה' [רלב"ג]. כאשר הנכרי יחזור לארצו ויראה שבקשתו התמלאה, הוא יבין שהשגחת ה' אינה מוגבלת למקדש בלבד אלא מקיפה את העולם כולו, וכך תתפתח אצלו יראת ה' בדומה לזו של עם ישראל [מלבי"ם, אלשיך]. בנוסף, היענות מיידית זו תפרסם בעולם כי שמו של ה' נקרא על הבית הזה ושהוא משמש כשער השמיים [רלב"ג, מלבי"ם], ואף תדגיש את מעלתם הייחודית של ישראל, שרק בזכותם נבנה הבית שעליו שורה השכינה [אלשיך].