עם סיום מלאכת בניין המקדש, הגיעה העת להגשים את התכלית המרכזית שלשמה הוקם: הכנסת ארון הברית אל קודש הקודשים והשראת השכינה בתוכו [מצודת דוד, אברבנאל]. מהלך זה נועד ליצור חיבור בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, ולאפשר לנוכחות האלוהית לשכון בעולם החומרי [אלשיך].
כדי להוציא לפועל את המאורע, המלך שלמה עורך כינוס המוני. הסיבה לאסיפה הגדולה נובעת מן התפיסה כי השכינה שורה באופן שלם דווקא בתוך קהל רב, ולכן היה צורך בנוכחות ציבורית רחבה [צאינה וראינה]. בנוסף לכך, היה צורך הלכתי בנוכחותו של בית דין בן שבעים ואחד דיינים כדי לקדש את עזרת המקדש [מלבי"ם].
לשם כך, יַקְהֵל שלמה את זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, הלוא הם השופטים, החכמים וחברי הסנהדרין [רלב"ג, אברבנאל, מלבי"ם]. יחד עמם זומנו רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, שהם מנהיגי השבטים [ביאור שטיינזלץ], המכונים גם נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת – ראשי המשפחות הגדולות של בני ישראל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי שני התארים הללו מתייחסים לאותה קבוצת מנהיגים, והכתוב כופל את הדברים לשם תוספת ביאור בלבד [מצודת דוד]. יצוין כי על פי מסורת הדיוק במקרא, המילה אֶת שלפני צירוף המילים "כל ראשי המטות" נכתבת ללא אות וי"ו החיבור [מנחת שי]. הקהלת כלל המנהיגים נועדה לחלוק כבוד רב למעמד, למלך ולארון הברית עצמו [מלבי"ם, אברבנאל].
מטרת העלייה היא להעביר את הארון אל הר המוריה [ביאור שטיינזלץ] מן המקום שבו הוחזק עד כה – מֵעִיר דָּוִד. הארון שהה שם מאז שהעלה אותו דוד המלך מבית עובד אדום [רש"י, רד"ק]. הבאתו כעת אל קודש הקודשים מהווה מעין סגירת מעגל והגשמת שאיפתו של דוד המלך, שהצר על כך שהארון שוכן בתוך אוהל ארעי, וביקש להעבירו למבנה קבע של כבוד [אברבנאל].