הקמת בית המקדש לא הייתה רק סיום של מיזם בנייה אדיר, אלא נקודת שיא רוחנית שבה הגיעה בריאת העולם לשלמותה האמיתית. המלאכה לוותה בשלום ובפלאות: הפועלים נותרו בריאים ורעננים, כלי העבודה לא נשברו, והבנייה התנהלה כאילו נעשתה מאליה, בסיוע מלאכים ורוחות, עד שהאבנים הונחו במקומן מעצמן. מסיבה זו נבנה המקדש בשבע שנים בלבד, לעומת שלוש עשרה השנים שנדרשו לשלמה לבנות את ביתו שלו [אלשיך, צאינה וראינה].
הביטוי וַתִּשְׁלַם כָּל־הַמְּלָאכָה מעיד על כך שהעבודה הסתיימה במלואה, ומתוך כך התייתרה התרומה שהכין דוד המלך. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששלמה מימן את כל בניין המקדש וכליו מכיסו הפרטי ומהונו שקובץ בשלום. לכן, אֶת־קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו, שהם שאריות הכסף, הזהב והכלים שלא נעשה בהם שימוש [רש"י, ביאור שטיינזלץ], הוא נָתַן והניח באוצרות המקדש [מצודת דוד]. המילה אֶת־הַכֶּסֶף נכתבה בפסוק ללא האות וי"ו לפניה [מנחת שי]. אוצרות אלו נשמרו כעתודה לאומית לשעות דחק בעתיד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה דעה ולפיה שלמה כן השתמש במעט מקדשי דוד לצורך הבנייה, אך עשה זאת רק כדי לחלוק כבוד לאביו, ולא מתוך צורך כלכלי [רד"ק].
הפרשנים מציעים מספר טעמים עמוקים להחלטתו של שלמה שלא להשתמש בהקדשותיו של דוד לבניין הבית עצמו. ראשית, כשם שה' לא רצה שדוד יבנה את המקדש משום ששפך דמים רבים, כך לא עלה לרצון שהבית ייבנה מממון שנאסף כשלל מלחמות. שלמה, איש השלום, נבחר לבנות את הבית בכסף שהושג בדרכי שלום ומישור [רלב"ג, אברבנאל].
שנית, שלמה צפה ברוח קודשו שהמקדש עתיד להיחרב. הוא נמנע מלהשתמש בכספי השלל של דוד כדי שאומות העולם לא ילעיגו ויאמרו שאלוהיהם נקמו את נקמתם על כך שהבית נבנה מגזל ומחבלות שלקח מהם דוד במלחמותיו [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה].
מעבר לכך, מונח כאן מסר מוסרי וחברתי נוקב: בימי דוד שרר רעב כבד במשך שלוש שנים, וראוי היה לבזבז את אוצרות ההקדש הללו כדי להחיות את עניי ישראל. משום שדוד נמנע מכך, שלמה לא רצה להשתמש בממון זה לבניין. מכאן נלמד יסוד חשוב, שמעלת הצדקה והאכלת רעבים גדולה וחשובה יותר מפיאור בית הכנסת ורכישת חפצי קודש יקרים [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה].