בסיסו של הבניין הושתת על אבנים כבדות ומרשימות באיכותן ובממדיהן. המילה וּמְיֻסָּד מתייחסת ליסודות המבנה שהונחו עמוק בתוך הקרקע [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יסודות אלו נבנו מאֲבָנִים יְקָרוֹת, כלומר אבנים משובחות ובעלות ערך רב, שהיו גם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וכבדות במיוחד. הכתוב מפרט את ממדיהן העצומים כאַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, אורך השווה לארבעה עד חמישה מטרים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי ישנו הבדל בולט בין אבני היסוד לאבני הקירות שמעליהן. בעוד שכל אבני הבניין היו "יקרות" ומשובחות, הן לא היו שוות בגודלן. האבנים שהונחו ביסודות היו גדולות בהרבה, ואילו מהיסוד ולמעלה נבנו הקירות מאבנים קטנות יותר במידות רגילות של אבני גזית.
לצד ההבנה הפשטנית שאלו אבני תשתית, מובאת מסורת חז"ל המציגה שימוש ארכיטקטוני ומעשי ייחודי לאבנים אלו [רד"ק]. לפי גישה זו, האבנים במידות השונות של שמונה ועשר אמות לא היו רק טמונות בקרקע, אלא בלטו מן הכותל פנימה לתוך הבית כמעין אצטבאות. בליטות אלו, שנוצרו בשל ההבדלים באורכי האבנים, שימשו כמקומות לינה עבור זקני הכהונה. מכיוון שהיה אסור להכניס מיטות למקדש, הזקנים ישנו על גבי אבנים בולטות אלו, בעוד שפרחי הכהונה הצעירים ישנו על בגדיהם על הארץ.