עיצובו של ים הנחושת בבית המקדש כלל עיטורים אמנותיים ומבנה הנדסי מורכב, שנועדו להעניק לו יופי לצד קיבולת מים אדירה. רצועת העיטורים הקיפה את הכלי הענק בחלקו העליון, ונוצקה יחד עמו בטכניקה מתקדמת ומרשימה.
המילה וּפְקָעִים מתארת את צורת העיטורים. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בצורות עגולות הדומות לביצים [רש"י, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם], בעוד אחרים מפרשים שאלו צורות של פירות דמויי פקעות שדה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בספר דברי הימים עיטורים אלו מכונים "בקרים", והפרשנים מיישבים את ההבדל בכך שגוף העיטור היה עגול כביצה או פקעת, אך פניו עוצבו כראש של פר [רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון]. מתוך פיותיהם של ראשי הבקר הללו היו המים נשפכים החוצה [רלב"ג, אברבנאל], ויש להבדיל בינם לבין שנים עשר הבקרים הגדולים שעליהם עמד הים כולו [אברבנאל].
מיקומם של הפקעים מוגדר במילים מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ. כדי להסביר את מבנה הים ואת מיקום העיטורים, רוב הפרשנים מסתמכים על מסורת חז"ל, לפיה הים לא היה עגול לכל גובהו. כדי שיוכל להכיל כמות עצומה של אלפיים בת מים, שלוש האמות התחתונות שלו היו מרובעות, ורק שתי האמות העליונות היו עגולות [רש"י, רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, מצודת דוד, מלבי"ם]. לפיכך, העיטורים לא היו ממוקמים ממש על השפה העליונה, אלא מתחת לשתי האמות העגולות, בחלקו המרובע של הים [רד"ק, מצודת דוד].
באשר לביטוי עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּפִים, קיימות שתי גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה גורסת כי הביטוי מתאר את צפיפות העיטורים, כך שבכל אמה ואמה היו עשרה פקעים. חישוב זה מוביל למסקנה שהיו שלוש מאות פקעים בכל שורה, ובסך הכל שש מאות פקעים בשני הטורים יחד [רלב"ג, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מסבירה שהביטוי מתייחס למידותיו של החלק המרובע של הים, כך שהפקעים הקיפו את ארבע פאותיו, שאורכה של כל אחת מהן היה עשר אמות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
המילים שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ מלמדות על תהליך הייצור של הכלי. הפרשנים מסכימים פה אחד כי שתי שורות העיטורים נוצקו יחד עם ים הנחושת כולו כמקשה אחת באותה יציקה בדיוק. הם לא יוצרו בנפרד ולא חוברו לכלי לאחר מכן באמצעות מסמרים או הלחמה [רש"י, רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, מצודת דוד].