עיצובה של מכונת הנחושת, אשר נשאה את הכיור במקדש שלמה, שילב מורכבות הנדסית ואמנותית. חלקה העליון של המכונה היווה את נקודת החיבור בין הבסיס המרובע לבין הכיור העגול שהונח עליו, והטקסט מפרט את המבנה של אזור זה ואת אופן ייצורו.
החלק העליון של המכונה היה מכוסה ומקורה, אך במרכזו היה פתח שנועד לקבל לתוכו את הכיור [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. סביב פתח זה עמדה מחיצה, מעין כותרת, שמידותיה מפורטות במילים חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל סָבִיב. מחיצה זו הייתה בגובה של חצי אמה וצורתה הייתה עגולה, וזאת בניגוד לחלקה התחתון של המכונה שהיה מרובע [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד].
באשר למילים וְעַל רֹאשׁ הַמְּכֹנָה יְדֹתֶיהָ, קיימות מספר גישות להבנת מהותן של אותן "ידות" שמוקמו בראש המכונה. יש המפרשים כי אלו הם סרני הנחושת, כלומר הצירים של הגלגלים. צירים אלו היו מחוברים לראש המכונה, נמשכו מטה לאורך צדדיה, והושחלו לתוך גלגלי המכונה [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת מסבירה שהידות היו שלבים המקיפים את המכונה [רלב"ג], או ידיות ממש שנועדו לאחוז בהן כדי להסיע ולנייד את המכונה ממקום למקום [ביאור שטיינזלץ].
החלק האחרון עוסק במילה מִמֶּנָּה, המתייחסת לידות ולמסגרות המכונה (וּמִסְגְּרֹתֶיהָ). כל הפרשנים מסכימים כי מילה זו באה ללמד על שיטת הייצור הייחודית של המבנה: כל החלקים הללו, כולל המסגרות, הידות, ואף העיטורים השונים, לא נוצרו בנפרד וחוברות לאחר מכן במלאכת הרכבה. תחת זאת, הם נוצקו כולם יחד כמקשה אחת מוצקה מאותו חומר של המכונה עצמה, כך שהמכונה כולה הייתה יציקה אחת שלמה ואחידה.