בניית המקדש דרשה יצירת כלים אדירי ממדים, ואחד המרשימים שבהם היה כלי קיבול עצום למים שנועד לשרת את צורכי הטהרה של הכהנים. אֶת הַיָּם הוא כינוי לגיגית גדולה או כלי קיבול ענק למים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אשר שימש כמקווה שבו טבלו הכהנים כדי להיטהר מטומאתם [רש"י, רלב"ג, אברבנאל]. מכיוון שטבילה כשרה דורשת מים חיים ולא מים שאובים, המים לא הוכנסו לכלי באופן ידני אלא נבעו ממעיין תת־קרקעי, ועלו אל תוך הים דרך רגלי הבקרים החלולות שעליהן הוא עמד [מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל].
הכלי היה מוּצָק, כלומר יצוק בשלמותו ממתכת מותכת אל תוך תבנית בקרקע, ולא נוצר על ידי הקשת פטיש וחיבור חלקים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. קוטרו של הים, הנמדד מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ מקצה אחד אל הקצה הנגדי שבאמצעיתו, היה עֶשֶׂר בָּאַמָּה, וצורתו הייתה מעגל מושלם [רש"י, מצודת דוד]. עומקו של הכלי, המכונה קוֹמָתוֹ, היה חמש אמות [רש"י]. כדי למדוד את היקפו השתמשו בחוט מדידה, המכונה וְקָו (המילה נכתבת בפסוק "וקוה" אך נקראת "וקו" [מנחת שי]), שאורכו היה שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה [ביאור שטיינזלץ].
המידות המוצגות בפסוק מעוררות דיון בקרב הפרשנים, שכן על פי כללי ההנדסה, היקף של מעגל שקוטרו עשר אמות אמור להיות גדול מעט משלושים אמה. גישה אחת מסבירה שהפסוק נוקט בלשון קירוב, ונשען על הכלל שלפיו כל מעגל שיש ברוחבו טפח, יש בהיקפו שלושה טפחים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מציעים הסבר המקרב את המידות לדיוק מתמטי רב יותר: בעוד שקוטר הכלי (עשר אמות) נמדד מבחוץ, ממידת ההיקף (שלושים אמה) נמדדה מתוך החלל הפנימי של הכלי. אם מחשבים את עובי דפנות הכלי (שהיה טפח) ומחסירים אותן מהקוטר הכללי, מתקבל יחס מדויק בהרבה בין הקוטר הפנימי להיקף הפנימי של הים [מלבי"ם, רלב"ג, אברבנאל].