העיצוב המורכב של עמודי הנחושת במקדש שלמה כלל עיטורים מפורטים ששולבו בראשיהם. בראש העמודים הותקנו רשתות עשויות נחושת, ועליהן נתלו מאות רימונים שהשלימו את המראה ההדור של הכותרות.
הפרשנים מסכימים כי אַרְבַּע מֵאוֹת הרימונים חולקו שווה בשווה בין שני העמודים, כך שעל כל עמוד נתלו מאתיים רימונים. הם סודרו במבנה של שְׁנֵי טוּרִים לכל רשת, כאשר בכל טור היו בדיוק מאה רימונים. הרימונים לא היו מפוזרים באופן אקראי, אלא חרוזים יחד בשרשראות כעין חרוזים [רש"י].
אשר למיקומם המדויק, הרימונים היו תלויים בתחתית השבכות [מצודת דוד, מלבי"ם]. מטרתם הייתה לְכַסּוֹת, אך קיימות גישות שונות באשר לחלק שאותו הסתירו. יש המפרשים כי הרימונים השתלשלו מתחתית הרשת וכיסו את חלקה העליון של ה"גולה", היא הכותרת התחתונה שעל העמודים [מצודת דוד, מלבי"ם], בעוד שגישה אחרת סבורה כי הרימונים נועדו לכסות את השבכות עצמן שעליהן היו מונחים [אברבנאל].
הביטוי עַל פְּנֵי מתאר את מיקומם של העיטורים בגובה העמודים, והשימוש במילה "פנים" בהקשר זה נובע מכך שפני האדם נמצאים בחלקו הגבוה והעליון של הגוף [מצודת ציון].