עיצוב פנים ההיכל שבנה שלמה המלך כלל הרחבה של כלי המשכן המקוריים, תוך הקפדה על מיקומם ועל טהרת החומרים שמהם נעשו.
חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול: הפרשנים מסכימים כי חלוקה זו אינה מתייחסת לימין ולשמאל של פתח ההיכל, שכן התורה ציוותה להציב את המנורה אך ורק בצידו הדרומי של המשכן. לפיכך, הכוונה היא שכל המנורות הועמדו בדרום, כאשר מנורתו המקורית של משה רבנו ניצבה באמצע, ושלמה הוסיף עשר מנורות נוספות – חמש מימינה וחמש משמאלה. על פי הרד"ק, היו מדליקים את כל המנורות הללו.
לִפְנֵי הַדְּבִיר: המנורות עמדו בהיכל. הרלב"ג מדייק כי אף שגם השולחנות עמדו שם, הכתוב מדגיש מיקום זה דווקא אצל המנורות כדי ללמד שהן ניצבו קרוב יותר לקודש הקודשים (הדביר) מאשר השולחנות, ועמדו לפני ה' כנגד הארון.
זָהָב סָגוּר: זהו זהב מיוחד, יקר, נקי ומזוקק. הרלב"ג מסביר ששמו נובע מתהליך הזיקוק, שבו היו סוגרים את הזהב בתוך כור אש עם חומרים שהוציאו ממנו את כל הפסולת.
הכתוב מפרט את חלקי המנורה – וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם – כדי להדגיש שמתחתית המנורה ועד קצהה העליון, כולל הכלים הנלווים, הכול היה עשוי זהב טהור (רלב"ג). המלבי"ם מציין כי עצם העובדה שהמנורות היו עשויות זהב היא שחייבה על פי ההלכה לעצב בהן את הַפֶּרַח, קבוצת העיטורים של המנורה. הַנֵּרֹת הם מעין כוסיות שלתוכן יצקו את השמן והניחו את הפתילות, ובכל מנורה היו שבעה נרות כדוגמת מנורת משה (רש"י, רד"ק ומצודות). הַמֶּלְקַחַיִם הם צבתות שבאמצעותן היו מרימים, מושכים ומסדרים את הפתילות בתוך השמן.