מפעלי הבנייה המפוארים של שלמה המלך התאפיינו באחידות, באיכות חומרים נדירה ובאומנות סתות מדויקת להפליא, שהקיפה את כלל המבנים המרכזיים בירושלים.
המילים כׇּל־אֵלֶּה מתייחסות לכלל המבנים שהוזכרו קודם לכן, ובהם בית ה', ארמון המלך, בית יער הלבנון, אולם המשפט ובית בת פרעה, יחד עם חצרותיהם [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל]. מבנים אלו נבנו מאֲבָנִים יְקָרֹת, כלומר אבנים כבדות, מוצקות וחשובות שהובאו מן המחצב [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], ויש המפרשים שהיו אלו אבני שיש טהור ומשובח [אברבנאל].
האבנים נחצבו כְּמִדּוֹת גָּזִית, כלומר במידה אחידה, קבועה ומוכרת שהייתה נהוגה באותה עת במדינה עבור אבני בניין [רש"י, רלב"ג]. כדי להגיע לרמת גימור מושלמת, האבנים היו מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה, מנוסרות ומוחלקות באמצעות מסור, שהוא כלי ברזל בעל פגימות החותך את האבן דרך פעולת גרירה [מצודת ציון]. פעולת הניסור הותירה את האבנים חלקות וישרות הרבה יותר מאשר לו היו מסותתות בהכאה בפטישים [רד"ק]. ההקפדה על ההחלקה נעשתה מִבַּיִת וּמִחוּץ, כלומר משני עברי האבן, כך שהקירות היו חלקים לחלוטין גם כלפי פנים הבית וגם כלפי חוץ [מצודת דוד, רלב"ג]. אברבנאל מוסיף כי שלמות זו אפיינה לא רק את האבנים הגלויות לעין, אלא גם את אלו שהונחו עמוק באדמה כחלק מיסודות הבניין.
הבנייה המוקפדת הזו הקיפה את המבנים לכל גובהם, וּמִמַּסָּד עַד־הַטְּפָחוֹת. המילה מִמַּסָּד משמעותה מן היסוד [רש"י, מצודת דוד]. באשר למילה הַטְּפָחוֹת, ישנה מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא פשוט לשמי הקורה, כלומר לתקרה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת מפרשת כי מדובר בעיצוב אדריכלי ייחודי שבו הנדבך העליון של הקיר, שעליו הונחה התקרה, נבנה כך שהאבנים בלטו החוצה או פנימה בשיעור של טפח, לשם תפארת המלאכה ויופי הבניין [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל].
לבסוף, סגנון בנייה יוקרתי ואחיד זה המשיך גם וּמִחוּץ עַד־הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה. כלומר, כל המבנים והקירות שמעבר לבתים המרכזיים נבנו באותו אופן עד שהגיעו לחצר הגדולה. עם זאת, החצר הגדולה עצמה כבר נבנתה בסגנון אחר ושונה [מצודת דוד, רד"ק].