מלאכת בניית המקדש דרשה לא רק חומרים יקרים, אלא גם אומן בעל שיעור קומה נדיר, שידע לשלב בין חזון רוחני ליכולת ביצועית. הכתוב מציג את חירם, רב־האומנים והאדריכל הראשי של שלמה המלך, שיצר עבורו את התבניות המורכבות והמסובכות ביותר [ביאור שטיינזלץ].
זהותו ומוצאו של חירם מורכבים, והפרשנים מציעים דרכים שונות ליישב את הכתוב כאן עם התיאור בספר דברי הימים, שם נאמר שהוא משבט דן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחירם היה בעל ייחוס כפול: מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי מצד אביו, ואילו אמו הייתה משבט דן [רד"ק, מצודת דוד]. התואר אִישׁ־צֹרִי אינו מעיד בהכרח על מוצא זר, אלא על כך שמשפחתו התגוררה זמן רב בעיר צור כתושבים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המציעים כי אביו היה גוי יליד צור, ואילו אמו הייתה יהודייה ששורשיה בשבטי דן ונפתלי [אברבנאל]. גישה ייחודית ושונה לחלוטין גורסת כי היו למעשה שני אומנים שונים בשם חירם, אב ובנו. האב פעל בתחילת הבניין והיה משבט דן, ואילו הבן, המוזכר בפסוקנו, פעל בסופו והיה משבט נפתלי [מלבי"ם].
הדגשת היותו בֶּן־אִשָּׁה אַלְמָנָה באה ללמד שאביו מת, ולכן שלמה קרא לבנו שהמשיך את דרכו המקצועית [רד"ק, מלבי"ם]. בנוסף, יש בכך כדי להדגיש את מסירותו של חירם הצעיר, שעזב את אמו האלמנה שאצלה שהה כדי לנחמה, ובא לשרת את המלך שלמה [אברבנאל].
המילה חֹרֵשׁ משמעותה אומן [רש"י, מצודת ציון]. הכתוב מציין כי אביו היה חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת, וחירם הבן התמלא בחכמת המלאכה משום שלמד אותה מאביו. מכאן למדו חז"ל שראוי לאדם להמשיך ולהתעסק באומנות אביו [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד]. אף על פי שבספר דברי הימים מתואר שחירם ידע לעבוד גם בזהב ובכסף, כאן הוא מוזכר רק בהקשר של נחושת. הפרשנים מסבירים זאת בכמה אופנים: ייתכן ששלמה היה זקוק לו רק עבור כלי הנחושת הגדולים של המקדש, או שזו הייתה המומחיות הגדולה והייחודית ביותר שלו [רד"ק, נחל שורק, חומת אנך]. הסבר נוסף הוא ששלמה נמנע מלתת לאדם בעל רקע נכרי לעבוד בזהב המקודש של קודש הקודשים, ולכן ייעד לו רק את עבודות הנחושת [אברבנאל].
כישוריו של חירם מתוארים במילים וַיִּמָּלֵא אֶת־הַחָכְמָה וְאֶת־הַתְּבוּנָה וְאֶת־הַדַּעַת. לפי המפרשים, אין מדובר רק בכישרון טכני או הנדסי, אלא בחיבור עמוק למעשה בראשית. אלו הם שלושת הכלים הרוחניים שבהם נברא העולם, ובאותן שלוש תכונות בדיוק נבנה גם בית המקדש [רש"י].