מכונות הנחושת שנבנו עבור המקדש לא היו עמדות נייחות, אלא תוכננו כמבנים דינמיים ומרשימים שנועדו לשאת את הכיורות ולאפשר את ניודם. המבנה המורכב שלהן כלל מערכת של גלגלים, תומכות ועיטורים ששילבו פרקטיקה הנדסית עם יופי אומנותי.
לכל מכונה היו אַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת, גלגלים שסודרו שניים מלפנים ושניים מאחור, בדומה למבנה של עגלות משא גדולות, ואפשרו את תנועתה. מעל האופנים הונחו סַרְנֵי נְחֹשֶׁת. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה סַרְנֵי היא היפוך אותיות של המילה "נסרי", כלומר לוחות או נסרים של נחושת שהיוו את הרצפה או התחתית של המכונה. לעומת זאת, יש המציעים כי מדובר בגלילים וצירים שעליהם סבבו הגלגלים [ביאור שטיינזלץ].
בארבע פַעֲמֹתָיו, כלומר בארבע הזוויות של בסיס המכונה, בלטו כלפי מעלה כְּתֵפֹת. הן נקראות כך משום שתפקידן היה לסבול ולשאת את המשא, ממש כפי שכתף אנושית נושאת משא. הכתפות נועדו לתמוך מִתַּחַת לַכִּיֹּר, שהיה כלי קיבול עשוי כעין דוד גדול, ולהחזיק אותו יציב כדי שלא יחליק וייפול מטה אל תוך החלל הפנימי של המכונה.
הכתפות הללו היו יְצֻקוֹת, כלומר הן נוצרו על ידי יציקת מתכת מותכת לתבנית, ולא על ידי הקשה וריקוע בפטיש. רוב הפרשנים מסכימים כי הכתפות נוצקו כמקשה אחת יחד עם בסיס המכונה. עם זאת, יש המבחינים בין כתפות פנימיות שנוצקו יחד עם הבסיס, לבין כתפות חיצוניות שחוברו בשלב מאוחר יותר, כדי לאפשר פתיחה וסגירה בעת הכנסת הכיור למקומו [מלבי"ם]. פרשנות נוספת מדגישה כי ציון עובדת היותן יצוקות בא להבדיל אותן מהעיטורים שעל המכונה, שנעשו דווקא במלאכת ריקוע [רד"ק].
הפסוק נחתם בתיאור מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת. המילה אִישׁ בהקשר זה משמעותה "כל אחד ואחד", בדומה לביטוי "איש אל אחיו". כלומר, מעבר ומצד כל אחת מן הכתפות היו לֹיוֹת – עיטורים וקישוטים. חלק מן הפרשנים מסבירים כי עיטורים אלו עוצבו כצורות של זכר ונקבה המחוברים ומשולבים זה בזה [רש"י, מצודת דוד].