עיטורי מכונות הנחושת במקדש התאפיינו במלאכת מחשבת מורכבת, כאשר כל חלק פנוי במכונה עוטר בפיתוחים וצורות. שלמה המלך וַיְפַתַּח, כלומר חרט וחקק, צורות שונות על גבי חלקי המכונה.
הפיתוחים נעשו על מספר מוקדים: עַל הַלֻּחֹת שהם הנסרים שבתחתית המכונה או סרני הנחושת [מצודת דוד, רד"ק], על יְדֹתֶיהָ שהם השלבים והידיות המחברות [רלב"ג, מצודת דוד], וכן וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ שהן המחיצות הנמוכות שסביב המכונה [מצודת דוד]. על פי המסורה, המילה ומסגרתיה נכתבת עם האות וי"ו בתחילתה, אך נקראת בלעדיה [מנחת שי].
על גבי חלקים אלו נחקקו כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת, כאשר המילה וְתִמֹרֹת מתארת צורות של עצי תמר [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
החלק המורכב בפסוק מתאר את אופן שילוב הצורות, כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב. הפרשנים מסכימים כי המילה כְּמַעַר מבטאת חיבור חזק, היצמדות והשתרשות עמוקה, בדומה לעץ הנטוע היטב באדמה. עם זאת, קיימות גישות שונות לגבי משמעות הביטוי כולו.
הגישה המרכזית, הנשענת על דברי חז"ל, מפרשת את הביטוי כתיאור של חיבוק וקרבה. הצורות נחקקו מסביב כשהן שלובות זו בזו, בדומה לגבר ובת זוגו החבוקים וזרועותיהם מקיפות זה את זו, מה שיצר צורה מעוגלת העוטפת את המכונה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ].
גישה נוספת מתמקדת בטכניקת היצירה. המילה וְלֹיוֹת מתפרשת מלשון הלחמה וריתוך. לפי פירוש זה, למרות שהצורות חוברו למכונה, עבודת האמנות הייתה כה מושלמת עד שהן נראו כאילו צמחו והשתרשו באופן טבעי מתוך הנחושת עצמה [רש"י, מלבי"ם].
לעומת גישות אלו, יש הסבורים כי המכונה כולה על כל חלקיה, כולל האופנים, המסגרות וצורות הכרובים, האריות והדקלים, לא חוברה מחלקים שונים אלא נוצקה מראש כמקשה אחת מוצקה. לפיכך, המילה כְּמַעַר מתפרשת מלשון גבול וקצה, כלומר שקצוות הצורות היו מחוברים זה לזה מסביב מעצם יציקתם המשותפת [רלב"ג].