יצירת כלי המקדש המאסיביים דרשה היערכות הנדסית מורכבת ותנאים גיאוגרפיים מיוחדים, שהצריכו את מעורבותו האישית של המלך.
הפסוק מציין כי בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ. המילה בְּכִכַּר משמעה מישור [מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק]. הפרשנים מציעים כמה סיבות למעורבותו הישירה של שלמה המלך בתהליך היציקה. יש המסבירים כי בשל יוקרה הרב של הנחושת הממורטת, המלך בחר להשגיח על המלאכה בעצמו [מלבי"ם]. גישה אחרת מדגישה כי נוכחותו נועדה לכבד את מלאכת בית ה' ולזרז את הפועלים, וכי שלמה השתמש בחכמתו הייחודית כדי לזהות את המיקום המדויק שבו תנאי הקרקע יבטיחו יציקה מוצלחת [נחל שורק, חומת אנך].
פעולת היציקה, שמשמעה התכת הנחושת ויציקתה לתוך תבניות [רש"י], נעשתה בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה, כלומר בעובי האדמה והטיט [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי כלי המקדש היו כה עצומים, עד שלא ניתן היה ליצור עבורם תבניות יציקה רגילות בבתי מלאכה. הפתרון ההנדסי היה לחפור את צורות הכלים ישירות בתוך עובי האדמה, ולשפוך לתוכן את הנחושת המותכת [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק].
אזור זה, בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן (מקום הנקרא בדברי הימים גם צרדתה), נבחר בקפידה משום שהאדמה שם הייתה עבה, לחה ואיכותית מספיק כדי לשמש כחומר גלם ליצירת כורים ותבניות מורכבות ליציקות ענק [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, יש המעירים כי רק הכלים מנחושת ממורטת ויקרה נוצקו בכיכר הירדן. לעומת זאת, כלים גדולים אחרים שעשויים מנחושת פשוטה, כמו ים הנחושת והמכונות, נוצקו ככל הנראה בירושלים עצמה, כדי להימנע מהטורח העצום שכרוך בהובלתם ממרחק כה רב [מלבי"ם].