כמות הנחושת ששימשה לבניית כלי המקדש הייתה כה עצומה וחסרת תקדים, עד שחרגה מכל יכולת מדידה אנושית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה וַיַּנַּח משמעותה עזיבה וחדלון. כלומר, שלמה המלך פסק מניסיונותיו לשקול את הכלים, שכן מחמת מספרם העצום ומשקלם הרב הוא נאלץ לוותר על ספירתם.
לעומת פרשנות זו, יש המבארים את המילה מלשון הנחה ואחסון פיזי. לפי גישה אחת, הכוונה היא ששלמה הביא את הכלים ממקום יציקתם והניח אותם במקומם המיועד בתוך בית המקדש [רד"ק]. גישה נוספת, המבוססת על השוואה לפסוק המקביל בספר דברי הימים שם נכתב כי שלמה "ויעש" את הכלים, מסבירה כי שלמה ייצר בכוונה כמות כלים גדולה בהרבה מן הצורך המיידי, במטרה להניח אותם באוצר המקדש כהכנה לשימוש בעתיד [מלבי"ם].
סופו של הפסוק, הקובע כי לֹא נֶחְקַר משקל הנחושת, בא להדגיש כי הכלים הונחו כפי שהם מבלי שאיש יבדוק וידע את משקלם המדויק. יש המציינים כי חלק זה של הפסוק הוא למעשה חזרה רעיונית על תחילתו, והדבר נאמר במילים שונות כדי להוסיף ביאור ולהעצים את ההבנה בדבר הכמות הבלתי נתפסת של הנחושת [מצודת דוד].