עיטורי העמודים במקדש שלמה כללו פיתוחים אומנותיים מורכבים בראשם, אשר השלימו את המראה המפואר של חזית המבנה. הכתוב מפרט את סוג העיטור, את מיקומו ביחס לחלל המבנה ואת מידותיו.
הביטוי מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן מתאר עיטור בצורת צמח השושן, שנקרא כך משום שיש לו תמיד שישה עלי כותרת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. צמח זה, ככל הנראה השושן הצחור, שימש בתקופות מסוימות כסמל למלכות בישראל [ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה בָּאוּלָם, הפרשנים נחלקים בהבנת משמעותה בהקשר זה. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא לכיוון שאליו פנה העיטור: מעשה השושן היה על המשטח העליון של הכותרות, כשהוא פונה כלפי מעלה אל עבר כיפת התקרה של האולם [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה כציון לזמן ולמקום של הרכבת העיטורים, ולפיה פיתוחי הנחושת חוברו אל הכותרות רק לאחר שהעמודים כבר הוצבו בתוך האולם [מצודת דוד, אברבנאל].
מחלוקת מעניינת נוספת נוגעת לביטוי אַרְבַּע אַמּוֹת, ולשאלה האם הוא מתאר את מידות העיטור או את חלל המבנה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמידה זו מתייחסת לגודלו של מעשה השושן. לפי הסבר זה, העיטורים כיסו שטח של ארבע אמות על גבי הכותרות עצמן [מצודת דוד], או שהם בלטו ועלו כלפי מעלה מתוך הכותרות לגובה של ארבע אמות [רלב"ג, רד"ק].
מנגד, מוצגים פירושים חלופיים לחלוטין. יש מי שמסביר כי מעשה השושן כלל לא היה בנוי על העמודים עצמם, אלא היה מצויר על כותל האולם בדיוק בגובה שאליו הגיעו ראשי העמודים, וציור זה היה בגודל של ארבע אמות [מלבי"ם]. פירוש ייחודי אחר מנתק את המידה ממעשה השושן, וטוען כי הכתוב מתאר למעשה את החלל הריק שנותר מעל העמודים. מכיוון שגובהו הכולל של האולם היה שלושים אמה, והעמודים על כל חלקיהם ועיטוריהם הגיעו לגובה של עשרים ושש אמות, נותרו בדיוק ארבע אמות פנויות בין ראש העמודים המעוטר לבין תקרת האולם [אברבנאל].