לאחר פירוט כלי הנחושת שעשה חירם בחצר המקדש, עובר הכתוב לתאר את כלי הזהב הפנימיים שהוצבו בתוך ההיכל. בניגוד לכלי הנחושת, הכתוב מייחס את עשיית כלי הזהב לשלמה המלך עצמו, ויעש שלמה, משום שהוא זה שציווה על אומנים ישראלים לעשותם, השגיח על יציקת הזהב, או שרטט את תבניתם [אברבנאל].
הכלים אשר בית ה' הם הכלים השייכים ונמצאים בתוך בית ה' [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], והם נועדו לצורכי הבית הפנימיים ולא לעבודת הקורבנות החיצונית [מלבי"ם]. ראשית מוזכר את מזבח הזהב, הלא הוא מזבח הקטורת שעמד בהיכל [רלב"ג].
אחת הסוגיות המרכזיות בפסוק היא אזכורו של השולחן בלשון יחיד – ואת השלחן. בספר דברי הימים מפורש ששלמה המלך עשה עשרה שולחנות זהב עבור המקדש. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה שולחן מופיעה כאן כשם כולל לקבוצת השולחנות כולה, בדומה לביטויים מקראיים אחרים כמו "ויהי לי שור וחמור" [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת גורסת שהכתוב נקט לשון יחיד משום שהוא מתייחס אל השולחן העיקרי והמחויב מצד המצווה [מלבי"ם], או אל עצם הציווי האלוהי המקורי שניתן למשה לעשות שולחן [אברבנאל]. המילה זהב החותמת את הפסוק מוסבת על השולחן, ומדגישה שגם הוא היה מצופה זהב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
עשרת שולחנות הזהב נועדו אך ורק להנחת לחם הפנים, ואין לבלבל ביניהם לבין שולחנות האבן שעמדו בעזרה ושימשו להנחת כלי שחיטת הקורבנות [אברבנאל]. באשר למיקומם, השולחנות הונחו בהיכל חמישה מימין וחמישה משמאל. עם זאת, מכיוון שעל פי התורה מקומו של השולחן הוא בצפון ההיכל, מסבירים הפרשנים כי הכוונה היא שהשולחנות סודרו בשתי שורות בפאת צפון – שורה אחת מימין לחברתה [רלב"ג, אברבנאל], כאשר חמישה שולחנות הוצבו מימינו של שולחן משה המקורי, וחמישה משמאלו [אברבנאל].
קיימת מחלוקת בחז"ל לגבי השימוש המעשי בשולחנות אלו: יש הסוברים שלחם הפנים סודר רק על שולחנו המקורי של משה, ואילו אחרים סוברים שהלחם הונח על כל עשרת שולחנותיו של שלמה, גישה התואמת יותר את פשט הכתובים [מלבי"ם, אברבנאל]. מלבד שולחנות אלו שבהיכל, עמד שולחן זהב נוסף באולם המקדש, שעליו היו מניחים את לחם הפנים בעת סילוקו מן הקודש [אברבנאל].