סיומה של מלאכת יציקת הנחושת למקדש מציין את המעבר מיצירת העמודים האדירים אל הכלים המעשיים שנועדו לעבודת הקורבנות היומיומית. הפרשנים מסכימים כי המילה הַכִּיֹּרוֹת בפסוק זה אינה מתייחסת לכיורי רחצה, אלא לסירות נחושת עגולות שנועדו להכיל את דשן המזבח והאפר. יחד עמם יצר חירם וְאֶת־הַיָּעִים, שהם מגרפות וכפות נחושת שבאמצעותן חתו וגרפו את האפר אל תוך אותן סירות, וְאֶת־הַמִּזְרָק֑וֹת, שהם ספלים וקערות שנועדו לקבל את דם הקורבנות כדי לזרוק ולהזות אותו על קירות המזבח.
מתוך כפילות שמו של חירם בפסוק, עולה גישה ייחודית [מלבי"ם] לפיה למעשה מדובר בשני אומנים שונים, אב ובנו. לפי פירוש זה, חירם האב הוא זה שיצר את הסירות והיעים, ואילו חירם הבן הוא זה שהשלים את יתר המלאכה העצומה.
סוף הפסוק מדגיש כי המלאכה כולה נעשתה לַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בֵּ֥ית יְהֹוָֽה, כלומר לצורך ולמען בית ה'. השלמת פרויקט כה מורכב ורחב היקף בהצלחה מרובה לא הייתה מקרית. הצלחתו המופלגת של חירם במלאכתו נבעה משילוב של שני כוחות מסייעים: העובדה שפעל בשליחותו של המלך שלמה, שניחן במזל עליון וברכה בכל ענייניו, והעובדה שעסק בבניית בית ה', כך שקדושת המקום עצמה שרתה על מעשה ידיו והביאה בהם ברכה [חומת אנך].