מלכים א, פרק ז׳, פסוק כ״ג

יצא לכם פעם לדמיין איך בונים בריכה ענקית ממתכת? כשבנו את בית המקדש, היו צריכים להכין כלי עצום מלא במים, כדי שהכוהנים יוכלו לטבול בו ולהיטהר. לכלי הענק הזה קוראים אֶת הַיָּם, כי הוא היה כל כך גדול שהוא הזכיר ים של ממש. כדי שהטבילה תהיה כשרה, המים לא נשפכו לתוכו בעזרת כלים, אלא נבעו ממעיין מתחת לאדמה ועלו למעלה דרך רגליים חלולות בצורת פרים שעליהן הכלי עמד. הכלי המיוחד הזה היה מוּצָק, כלומר הוא לא היה עשוי מחלקים שונים שחיברו יחד, אלא יצקו את כולו בשלמותו ממתכת רותחת לתוך תבנית באדמה. צורתו של הים הייתה מעגל מושלם. אם היו מודדים אותו מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ, כלומר מקצה אחד אל הקצה שממול, המרחק היה עֶשֶׂר בָּאַמָּה. העומק של הכלי, שנקרא קוֹמָתוֹ, היה חמש אמות. כדי למדוד את ההיקף שלו מסביב, השתמשו בחוט מדידה שנקרא וְקָו, ואורכו היה שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה. למרות שחישוב מדויק מראה שההיקף אמור להיות קצת יותר משלושים, התיאור נכתב בקירוב, לפי כלל פשוט שקל לזכור: על כל אמה ברוחב הכלי, יש שלוש אמות בהיקף שלו מסביב.