שלמה המלך פורס בפני העם את השתלשלות התכנית האלוהית להקמת המקדש, ומצטט את הדברים שאמר ה' לדוד אביו [רש"י, אברבנאל]. מאז יציאת מצרים וגם לאחר כניסת ישראל לארצם, לא נבנה לה' מבנה קבע מאבן, אלא השכינה שרתה במשכני עראי שקורו ביריעות [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מדייק באומרו מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי, שכן לפי מסורת אחת, בליל יציאת מצרים הביא ה' את ישראל באורח פלא אל מקום המקדש העתידי כדי לאכול שם את קורבן הפסח. לפיכך, המילה "יום" באה להדגיש שדווקא ממחרת, מיום צאתם ואילך, טרם נבחרה עיר קבועה [חומת אנך].
במבנה הכתוב בולטת לכאורה חוסר התאמה: תחילתו עוסקת בכך שה' לא בחר בעיר, אך סיומו מציין בחירה באדם – וָאֶבְחַר בְּדָוִד. מתבקש היה שהדברים יסתיימו בהכרזה על בחירת ירושלים. הפרשנים מסבירים כי בחירת דוד ובחירת ירושלים כרוכות זו בזו. ה' לא הודיע על בחירתו בירושלים עד שבחר בדוד. דוד הוא זה שהתעורר ראשון ליזום את בניין הבית, ורק על ידו, כאשר נענה ה' לתפילתו בגורן ארוונה, התגלה המקום המדויק להקמתו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
מעבר לכך, סדר הדברים משקף התפתחות רוחנית ולאומית. על פי ההלכה, המצווה למנות מלך קודמת למצוות בניין המקדש [חומת אנך]. גיבוש האומה דורש שני שלבים של איחוד: איחוד לאומי-פיזי, שנעשה דרך העלייה לרגל לירושלים המשמשת כ"לב" המזרים חיים באומה; ואיחוד של הנהגה, שנעשה על ידי מלכות בית דוד המשמשת כ"מוח" המכוון. רק לאחר שהגוף הלאומי מאוחד ומונהג כראוי, יכולה להופיע בו ה"נשמה" האלוהית – השכינה השורה במקדש. לכן, כאשר הכתוב מציין את בחירת דוד, מובנת מאליה גם בחירת העיר, שכן ההנהגה השלמה כוללת בתוכה את המרכז הפיזי של האומה [מלבי"ם].
משמעות המילים לִבְנוֹת בַּיִת היא לבנות בתוך העיר הנבחרת מבנה [מצודת דוד], אשר יתוכנן מראש עם קודש קודשים שנועד להנחת ארון הברית [רלב"ג]. סיום הדברים, המציין את בחירת דוד לִהְיוֹת עַל עַמִּי, מפרש את ייעודו להפוך למלך המנהיג את ישראל [ביאור שטיינזלץ].