הבאת הארון אל קודש הקודשים התרחשה לאחר המתנה של אחד עשר חודשים מסיום בניית המקדש. עיכוב זה נדרש כדי לאסוף את העם לאחר עונת האסיף ולהתכונן לוגיסטית לאירוע ההמוני. בנוסף לכך, יש מן החכמים שהסבירו כי ה' המתין לחודש תשרי שבו נולד אברהם, כדי להפיג את ספקות העם לגבי ראויותו של שלמה לבנות את הבית [אברבנאל].
במעמד זה חלוקת התפקידים הייתה ברורה. וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל מציין כי הזקנים הגיעו כדי לנכוח במעמד ולחלוק כבוד לה', אך לא הם נשאו את הארון [מלבי"ם, רלב"ג]. וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן מלמד שהפעם הקפידו לשאת את הארון כראוי על הכתפיים, ולא הניחו אותו על עגלה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על כך שנשיאת הארון הוטלה כאן על הכהנים, למרות שבדרך כלל תפקיד זה מסור ללויים. הסיבה לכך נעוצה ביעד המסע שהוא קודש הקודשים. המקום המקודש ביותר מותר בכניסה רק לכוהן הגדול ביום הכיפורים. מכיוון שאדם אחד אינו יכול לשאת את הארון לבדו, הוחלט שהבאים בתור מבחינת קדושה, הכהנים ההדיוטים, הם שייכנסו לשם ולא הלויים. אף שבספר דברי הימים נכתב שהלויים נשאו את הארון באירוע זה, הפרשנים מסבירים שאין בכך סתירה, שכן כל כוהן הוא גם לוי ולעיתים הכתוב מכנה אותם כך. מתוך אירוע זה נלמדת הלכה לדורות, שכאשר יש צורך בתיקונים בתוך קודש הקודשים סדר העדיפויות בכניסה למקום הוא קודם כל כוהן גדול, אם אינו יכול ייכנסו כהנים הדיוטים, ורק באין ברירה ייכנסו לויים [רלב"ג, אברבנאל].
נשיאת הארון על ידי כהנים הייתה אירוע נדיר ביותר. חז"ל מונים רק שלושה מקרים בהם הכהנים נשאו את הארון: בחציית נהר הירדן, בהקפת חומות יריחו, וכשהחזירוהו למקומו. קיימת מחלוקת למה מתכוונים חז"ל במקרה השלישי. יש הסבורים כי הכוונה היא לתקופת דוד המלך כאשר ברח מפני אבשלום, ואילו הכנסת הארון למקדש על ידי שלמה נכללת באותה קטגוריה של החזרה למקום [רד"ק]. לעומת זאת, יש הטוענים כי דוד כלל לא לקח עמו את ארון הברית בברחו, אלא ארון אחר שהכיל את האפוד עם האורים והתומים. לפיכך המקרה השלישי שעליו דיברו חז"ל, כשהחזירוהו למקומו, הוא בדיוק האירוע המתואר בפסוק שלנו, בו החזירו את הארון אל מנוחתו הסופית בקודש הקודשים [אברבנאל].