כוונתו הטהורה של אדם נחשבת לו לזכות ולמעשה של ממש, גם כאשר לא עלה בידו להוציאה אל הפועל. דברי ה' אל דוד, אשר נמסרו לו באמצעות הנביאים [ביאור שטיינזלץ], מדגישים את הערך הרב שיש לשאיפתו לבנות את המקדש.
הפסוק מציין את השבח שחלק ה' לדוד באומרו הֱטִיבֹתָ. השבח ניתן לו משום שעצם הרצון הטוב נחשב לו לזכות גדולה, שכן בזכות כוונה זו החלה ההכנה המעשית והציווי על בניין המקדש [מצודת דוד]. מעבר לכך, הביטוי עִם לְבָבֶךָ מלמד על עומק הכוונה. מכיוון ששאיפתו של דוד הייתה לבנות בית לשם ה' בלבד, ללא כל מניע זר, המחשבה הטהורה הזו חשובה לפני ה' כאילו המקדש כבר נבנה בפועל ממש בתוך ליבו [מלבי"ם].