מלכים א, פרק ח׳, פסוק ח׳

קרה לכם פעם שסחבתם משהו ממש כבד במשך הרבה זמן, וכשהגעתם סוף סוף למקום הנכון, הנחתם אותו בשמחה ולא הייתם צריכים לסחוב אותו יותר? כך קרה כששלמה המלך הכניס את ארון הברית אל החדר הכי פנימי וקדוש בבית המקדש, שנקרא הַדְּבִיר. לארון היו מוטות עץ ארוכים שבעזרתם נשאו אותו במדבר ובדרכים. המוטות האלה נקראים הַבַּדִּים. עכשיו, כשהארון הגיע למקום הקבוע שלו, הכהנים משכו את המוטות קדימה לכיוון הפתח, כי כבר לא היה צריך להרים אותו על הכתפיים. הפעולה הזו מתוארת במילה וַיַּאֲרִכוּ. בגלל המשיכה הזו, קצות המוטות הגיעו עד לפתח החדר ודחפו את הפרוכת, שהיא הוילון הגדול שהפריד בין החדרים. לכן נאמר וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים. המוטות רק דחפו את הבד ובלטו דרכו, אבל הם לא קרעו אותו, ולכן לא ראו אותם ממש בגלוי, כפי שכתוב וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה. למשיכת המוטות הייתה מטרה חשובה מאוד: ביום הכיפורים, כשהכהן הגדול נכנס אל החדר כדי להקטיר קטורת, המוטות הבולטים עזרו לו למצוא את הדרך ולא ללכת לאיבוד, כדי שידע בדיוק היכן לעמוד. בנוסף, בגלל שהמוטות בלטו כל כך, אי אפשר היה לסגור את הדלתות של החדר, ולכן שלמה המלך היה חייב לתלות שם את הפרוכת. הפסוק מסתיים במילים וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כלומר המוטות נשארו משוכים קדימה לעולם, כי לפי התורה אסור להוציא אותם מהארון. הם נשארו שם עד שבית המקדש נחרב, ואז הארון והמוטות לא נלקחו לארץ זרה, אלא שקעו באדמה ונשמרו במקומם בדרך פלא.