נסו לדמיין אורח שמגיע ממדינה רחוקה מאוד, אחרי מסע ארוך ומעייף, רק כדי לראות את בית המקדש שעליו שמע כל כך הרבה. כשהוא עומד שם ומתפלל, האם התפילה שלו תתקבל?
שלמה המלך חונך את בית המקדש ומתפלל אל ה' תפילה מיוחדת. הוא לא מתפלל רק על עם ישראל, אלא מבקש בקשה מיוחדת גם עבור אותם אנשים מעמים אחרים שמגיעים מרחוק. שלמה מבקש מה' משהו מפתיע. כשיהודי מתפלל, ה' יענה לו רק אם הבקשה באמת טובה ומתאימה לו. אבל כשמדובר באדם זר, שלמה אומר לה': וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי. כלומר, הוא מבקש מה' למלא את הבקשה של אותו נוכרי בשלמות, אפילו אם לא ממש מגיע לו או שהכוונות שלו לא לגמרי טהורות.
מדוע יש כזה הבדל? אדם מישראל שמכיר את ה', יודע שאם התפילה שלו לא נענתה, כנראה שיש לכך סיבה טובה והוא מבין שאולי הוא צריך לתקן את המעשים שלו. אבל אדם זר שטרח והגיע מרחוק, עלול להתאכזב מאוד אם לא יקבל את מה שביקש. הוא עלול לכעוס ולחשוב שבית המקדש הוא סתם מקום רגיל חסר כוח. לכן, ה' ממלא את בקשתו של אותו אדם זר. כך, כשאותם אנשים יראו שהתפילה שלהם התקבלה, הם יספרו על כך לכולם, וכל עמי העולם יכירו את ה', יכבדו אותו בדיוק כמו עם ישראל, וידעו שבית המקדש הוא מקום קדוש באמת.