ירמיהו, פרק נ״א, פסוק ל״ה

האומה החרבה תובעת דין וחשבון מאויביה, שכן למרות שהחורבן היה גזירה מאת ה', הבבלים פעלו באכזריות וברשעות ונושאים באשמה המלאה. יֹשֶׁ֣בֶת צִיּ֑וֹן זועקת על חֲמָסִ֤י, שהוא הגזל, האלימות ועבודת הפרך, ועל וּשְׁאֵרִי֙, כלומר בשרה שכלה בעינויים, החללים הרבים והחרבת המקדש. תביעה זו מופנית עַל־בָּבֶ֔ל, עיר המלוכה של האויב, בעוד שבמקביל תֹּאמַ֖ר יְרוּשָׁלָֽ͏ִם זעקה על וְדָמִי֙, בדרישה לאחריות על שפיכת הדם הנקי בידי החיילים, הם יֹשְׁבֵ֣י כַשְׂדִּ֔ים. זעקה כפולה זו מתאחדת לקריאה אחת, המחולקת רעיונית: עיר המלוכה תובעת את עלבונה הלאומי והרכושי מהשלטון הבבלי, בעוד שתושבי העיר תובעים את דמם השפוך ממבצעי הטבח בפועל.