ירמיהו, פרק נ״א, פסוק ל״ח

קולות עזים של זעקה עולים במשותף כאשר יַחְדָּו כַּכְּפִרִים יִשְׁאָגוּ, זעקה העשויה לבטא את כאבם ומצוקתם של אנשי בבל הרעבים למזון, או את קול ההתנפלות של צבא מדי הכובש אותם. משמעות שונה קושרת את הפסוק למשתה בלשאצר מלך בבל, כביטוי של התעוררות וגאווה על ניצחון זמני. לפי הסבר זה, המלך היה קטן כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת, אך ניסה לשאוג ולנצח כַּכְּפִרִים, שהם אריות גדולים ובחורים יותר. הפסוק כופל את העניין במילה נָעֲרוּ שמשמעותה צעקה ושאגה, אף שחכמים השתמשו בשורש זה כדי לתאר דווקא את קולו של החמור.