אלילי הגויים, ובפרט פסיליה הגדולים של בבל, משוללים כל ממשות ואינם אלא דמיון שווא. הפסוק קובע כי הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים, כאשר המילה תַּעְתֻּעִים נגזרת משורש המציין תעייה ובלבול. כלומר, אלילים אלו הם יצירת כפיים של בני אדם אשר סטו מדרך השכל וההיגיון [מצודת דוד, מצודת ציון].
באשר לגורלם של אלילים אלו, נאמר כי בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ. המונח פְּקֻדָּתָם מבטא עת של השגחה אלוהית שבה ה' יבוא עמם בחשבון [מצודת דוד, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי כשתגיע שעת הגמול והעונש, ה' ייפרע מן הבבלים, ובעקבות כך גם האלילים עצמם וגם עובדיהם יושמדו כליל וללא תקומה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
אובדן זה של האומות ואליליהן מדגיש את ההבדל המהותי בינן לבין עם ישראל. אומות העולם נתונות לשליטתם של שרים של מעלה, וכאשר מגיעה שעת פקודתם והשר נופל, גם האומה הנתונה למרותו אובדת עמו. לעומת זאת, עם ישראל נמצא תחת שלטונו הישיר של ה', וכיוון שהוא חי וקיים לעד, כך גם עמו מובטח שיתקיים לנצח ולא יכלה [חומת אנך].