נפילתה של האימפריה הבבלית מתוארת לא בשדה קרב עקוב מדם, אלא דווקא בעיצומו של משתה מלכותי, שבו הילולה ושמחה הופכות בפתאומיות לאובדן מוחלט. רוב הפרשנים מסכימים כי נבואה זו מכוונת במדויק לאירועים ההיסטוריים סביב בלשאצר, מלך בבל האחרון. בלילה שבו נלכדה העיר, הוא ערך סעודה גדולה, נשתכר מיין שנמזג לכלי המקדש השדודים, ונהרג [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
המהלך האלוהי מתחיל בתכנון בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת־מִשְׁתֵּיהֶם. ה' מכוון ומסבב את זמן המשתה, שהוא סעודה של שמחה, לעונת החום, כדי שהאקלים החם יגרום לחוגגים לשתות יין בכמויות גדולות [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציעה שהכוונה אינה למזג האוויר, אלא לחמימות ולהתלהבות של החוגגים בעיצומו של המשתה, שאותן ה' יהפוך בן רגע לאבל ולפחד גדול [רד"ק].
התוצאה הישירה של תכנון זה היא וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ. החום והאווירה גורמים להם להשתכר ולשמוח [מצודת ציון, אברבנאל]. עם זאת, קיימת דעה חלופית ומפתיעה למשמעות המילה יַעֲלֹזוּ. בעוד שהפירוש המקובל הוא לשון שמחה, יש המפרשים מילה זו במשמעות של חלחלה ורעדה, כלומר החוגגים ייתקפו ברעידות גופניות ועוויתות האוחזות באדם רגע לפני מותו [רד"ק].
סופם הטראגי נחתם בגזרה וְיָשְׁנוּ שְׁנַת־עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ. בניגוד לשיכורים רגילים שמתעוררים מיינם לאחר זמן, שיכורי בבל ייפלו לתרדמה נצחית מבלי להתעורר. היין הרב מפיל עליהם שינה כבדה, ומתוך אותה שכרות הם נהרגים ואינם זוכים לחיי העולם הבא [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. התיאור משמש כמליצה פיוטית למוות פתאומי, ומכוון במיוחד לבלשאצר שנרצח בשנתו באותו הלילה ממש, בעודו חושב שהוא מוגן ומבלי שהיה מוכן לכך כלל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].